מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור לידת התאומות נטע ויעל

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. סיפור לידת התאומות נטע ויעל

זהו סיפור הלידה שלנו - התאומות נטע ויעל, מקימות האתר הזה, כפי שנכתב על ידי אמא שלנו במיוחד עבור האתר.

סיפור הלידה הראשונה שלי התרחש לפני זמן רב (שלושים ושלוש שנים).

אני כותבת אותו לבקשת בנותיי האהובות נטע ויעל המנהלות את האתר בו מתפרסם סיפור זה.

במהלך הכתיבה חזרתי בגעגוע אל אותו זמן,  תקופה של התחדשות, יצירה של חיים חדשים ואימהות טרייה.

במהלך הכתיבה גיליתי שוב ושוב עד כמה הדברים בתחום זה השתנו, החל  מן הבדיקה הראשונה שמאבחנת הריון, המשך במעקב השוטף עד הלידה, וכלה בלידה עצמה  ובתנאים לגידולו של הילוד.

אז ככה זה היה...  

 לא  הייתה מאושרת ממני בעולם כשנודע לי שאני עומדת להיות אימא,

הייתי בת 23 וקצת, עדיין "ילדה" בנשמתי, אך בשלה וכמהה לאימהות.

עבורי , הייתה זו תקופה של התחלות, שנשאו עימן ציפיות לעתיד.  זו הייתה שנת עבודתי הראשונה כמורה, כך שראשית האימהות השתלבה עם תחילת עבודתי בתחום החינוך.

ההתרגשות והציפיות לא ידעו גבול... הייתי כמובן במעקב הריון בטיפת חלב והבדיקות הראו שההיריון תקין ושגרתי.

כשנכנסתי לחודש החמישי (אז עוד ספרו חודשים), הציעה לי אחות טיפת חלב להצטרף לקורס הכנה ללידה, אותו היא עצמה הנחתה, היא גם ציינה שרוב הנשים בקורס הן בסוף ההיריון , כך שבמסגרת הקורס ההיריון שלי היה ה"צעיר" ביותר.

הקורס התמקד בתרגילי נשימות, ובסיפורי לידות שסיפרה לנו המנחה, במהלך הקורס התקיימה הרצאה אחת בלבד, כבר אז נוכחתי לדעת שלמרות הריוני ה"צעיר" יחסית, גודלה של בטני אינו נופל  משל שאר הנשים בקורס.

אני זוכרת שבזמן ההרצאה ישבו הבנות שהיו בהריון מתקדם, נינוחות ושלוות , בעוד שאני בחודש החמישי נעתי בחוסר נוחות עקב לחץ עצום על הצלעות התחתונות של החזה שלי.

 תקופה זו הייתה גם  עשירה בחלימה, ובוקר אחד התעוררתי נרגשת מחלום שחלמתי.

בחלום אומר לי רופא הבודק אותי: "יש לך יותר מעובר אחד בבטן"...

כמובן שסיפרתי לבעלי ולחברותיי איזה חלום משונה היה לי, והתגובות היו צחקוקים,  ונו בטח, מה לרזונת כמוך ולהריון מרובה עוברים?

גם בן זוגי שם לב שההיריון שלי שונה, הוא אמר שבניגוד לרוב הנשים ההרות שגבן נוטה להיות קעור, הגב שלי זקוף במיוחד.

ההיריון התקדם ועימו התקדמו גם חודשי השנה, הלידה הייתה צפויה להתרחש בסוף חודש אוגוסט וימי הקיץ החמים העיקו והכבידו עלי מאוד .  הלחץ על הצלעות הלך וגבר וגם ביקוריי הליליים בשירותים הלכו ותכפו.

בעקבות הסימנים המרמזים שההיריון שלי אינו שגרתי, פניתי באופן פרטי לד"ר צוקרמן שהיה מנהל מחלקת היולדות בבית חולים העמק בעפולה.

את הביקור הזה לא אשכח לעולם,  הייתי בתחילת החודש השמיני , שכבתי על המיטה והרופא רק העיף מבט קל וכבר שאל: "יש תאומים במשפחה"?,  הייתי מאוד מופתעת מן השאלה ועניתי: "כן, אבל מה זה שייך"?,

הרופא חייך ואמר שהבטן גדולה מאוד וקיימות שלוש אפשרויות: 1. עובר גדול במיוחד  2. מי שפיר רבים 3.תאומים...

הייתי די המומה ושאלתי: "אז איך אדע מהי האפשרות הנכונה?",   ד"ר צוקרמן הפנה אותי לבית חולים העמק לצילום רנטגן!  (כן, אז עוד לא היה אולטרא סאונד!).

למחרת התייצבתי לצילום.  הטכנאי לא הסכים למסור לי את התוצאה והדוקטור שהבחין בי במסדרון ביקש שאתקשר אליו בערב כדי לקבל את התוצאה.

באותו יום השעות נקפו... והציפורניים נכססו... ,  בערב כשבעלי לצידי התקשרתי סוף סוף לרופא,

בתשובה לשאלתי הוא ענה: "צדקתי",   "לאיזו אפשרות אתה מתייחס?"?  שאלתי,

"יש לך תאומים" הוא ענה ביובש,   "תודה דוקטור" לאטתי לשפופרת , הנחתי את האפרכסת במקומה ופרצתי בבכי של התרגשות.

זו הייתה הפתעת חיי! ! !  לי?    תאומים?    איך זה יכול להיות?     איך אני הופכת מ"לא" אימא  לאימא לשניים?   שתיים?   הוא והיא?     (כאמור אז לא הייתה בדיקת אולטרא סאונד, או סיסי שיליה)  

מה יהיה ביום יום ?   איך נסתדר?   ובכלל איך אני, כבן אדם מחושב ומתוכנן בדרך כלל,  מסתדרת עם שינוי בתוכנית? ....

הייתי אחוזת התרגשות ודאגה,  הרגשתי שאני במרכז העולם , ורציתי לשתף בהתרגשותי את כל מי שרק היה מוכן להקשיב, בני  המשפחה וגם חברים.

עוד באותו ערב הלכנו ,בעלי ואני לזוג חברים שגרו בקרבת מקום כדי לספר , לשתף ובעיקר היה חשוב לי לשמוע תגובות ולקבל חיזוקים.

בהמשך ביקרתי אצל אחת הבנות שהשתתפו איתי בקורס ושהתברר שגם לה יש תאומים, היא ילדה שבועיים לפניי ורציתי לראות ולשמוע איך הייתה הלידה ואיך היא מתארגנת ביום יום.

התגובות בקרב בני המשפחה והחברים היו מעודדות, כולם הביעו רצון לעזור ולתמוך והבטיחו שהכול יהיה בסדר.

אבל היו גם "נשמות טובות", כמו קולגה שלי לעבודה שפגשה אותי כשבוע לפני הלידה בכניסה לבית קולנוע, כשכרסי בן שיניי,  "שמעתי שיש לך תאומים" היא אמרה,  וכשאישרתי  היא סיננה: "איזו מסכנה"...

אולי משום שהייתי עדיין "ילדונת" חסרת ביטחון , קיבלתי קשה את ההתבטאות המרושעת והמטופשת הנ"ל, מה שבטוח את ההנאה מן הסרט ("הלהקה"  , נדמה לי ) היא הרסה.

 

ומה בטיפת חלב?  כחודש לפני הלידה כשכבר ברור שאני נושאת בבטני תאומים , הגעתי לבדיקת הרופא. עד כמה שהדבר נשמע מוזר , אני הייתי זו שיידעה אותו אודות הדבר, ולא נותר לו אלא לאשר זאת.  מאוחר יותר טענה האחות , שהרופא כבר הבחין בכך בבדיקות הקודמות.  אם כך ....למה לעזאזל הוא לא יידע אותי?   סביר להניח שהידיעה שלו הייתה רק בדיעבד...

 

חודשי ההיריון האחרונים (יולי ואוגוסט) החמים,  והמיוזעים חלפו באיטיות ובהמתנה דרוכה, איזה מזל שהייתה לי שהות של כ- חמישה שבועות לעכל את הידיעה...

בעודי מצפה ללידה הרביתי לחשוב מי הם / הן  המסתתרים/ות  בבטן?   מאז תחילת ההיריון רציתי מאוד בת, זאת בניגוד לרוב המנחשים ויודעי הדבר למיניהם , שידעו לקבוע בוודאות, לנוכח בטני המזדקרת שיש לי בן...,     גם הוריי שהסתמכו על רמזים שהופיעו בחלומותיהם, בישרו לי שכפי הנראה אני מצפה לבן זכר...

 

כשבועיים לפני תאריך הלידה המשוער , בשעת לילה מאוחרת, חשתי אי נוחות בבטן,   זרם מי השפיר הבלתי נשלט שהופיע בעקבות כך , לא הותיר מקום לספק ,  אכן הלידה החלה!

אחוזי התרגשות נסענו בעלי ואני, ב"טרנטה" שלנו (פיאט 850, כמדומני), לבית היולדות ב"רמבם".  הגענו בסביבות השעה 2.00 לפנות בוקר , ופנינו למיון חדרי הלידה. 

בקורס ההכנה ללידה דווח לנו שהבעל יוכל להצטרף ללידה ( אז זה  היה חידוש מרענן),    עברתי את ההכנות השגרתיות ומה הופתעתי לגלות שבן זוגי לא יוכל לשהות איתי בחדר הלידה, כיוון שלדברי האחות לידת תאומים עלולה להסתבך  (כיום ההחלטה הזאת נשמעת מוזרה,  לא???)

בעלי חזר  לחדר ההמתנה,  ואני מאוכזבת וחוששת נכנסתי לבדי לחדר הלידה, שם חיברו אותי לשני מוניטורים.  השעות נקפו, והצירים, שלא היו סדירים, הכאיבו מאוד.

המיילדת והרופאים הגיחו מדי פעם לחדרי, התבוננו במוניטורים, בדקו אותי, שאלו דבר מה, ונעלמו כלעומת שבאו, מותירים אותי לבדי עם הצירים שהכאיבו יותר ויותר.  אני זוכרת שאחד הרופאים שאל אותי לגבי תדירות הצירים, ואני עניתי שזה לא בדיוק כפי שכתוב בספרים , "נו טוב" , הוא אמר "כנראה שלא קראת בספרים הנכונים".

ככל שחלפו השעות הכאבים הפכו בלתי נסבלים ,הייאוש התחיל לחלחל ואני חשתי  תשישות  וחוסר אונים. עם הזמן הבנתי , שזאת כנראה לא תהיה לידה טבעית.

אני זוכרת שבשעת צהריים , כשתים עשרה שעות לאחר שנכנסתי לחדר הלידה , אמרתי למיילדת: "זה לא ילך, קחו אותי לניתוח", כמובן שבקשתי זו לא זכתה להתייחסות.

הייתי במצוקה רבה והיום אני מבינה שלו בן זוגי היה לצידי , זה היה , ללא ספק, מסייע לי לעבור את השעות הקשות והמתמשכות הללו.

לאחר ארבע עשרה שעות מתישות וכואבות , הגיעה שוב המיילדת , הביטה במוניטור ויצאה בבהלה להזעיק רופא.  הרופא הגיע ויחד איתו החלה תכונה  שזכורה לי כהיסטרית.

כששאלתי מה קורה נאמר לי שאחד המוניטורים מורה על מצוקה עוברית ושאין ברירה אלא להיערך לקראת ניתוח.  אני זוכרת שקיבלתי את הידיעה בהקלה,  אני הלא הבנתי שכך יהיה  עוד לפניהם...  , אנשי הצוות הקיפו  ועסקו בהכנה לקראת הניתוח,  הוסעתי על גבי המיטה אל מחוץ לחדר הלידה .

 

 בדרך אל המעלית חלפנו על פני חדר ההמתנה , שם הבחנתי בבעלי שהמתין  תשוש מאז ליל אמש ובהוריי המודאגים שהצטרפו אליו בשעות הצהריים.  גייסתי את כוחותיי האחרונים , נופפתי אליהם בידי וחייכתי אליהם. הבעת פניהם העידה על חששות ודאגה, שאותם ניסו להסוות בחיוכים תומכים.

 

הדבר הבא הזכור לי הוא קולה הנרגש של אימי שהעיר אותי מסמי ההרדמה, כשאני כבר נמצאת בחדרי במחלקת היולדות,  " נאוה, מזל טוב " ! התרונן קולה של אימי , ואני בעודי מעורפלת שאלתי בתדהמה:  "ילדתי ? , מה ילדתי ? ",    " את לא יודעת ?"   שאלה אימי בפליאה,   " יש לך שתי בנות" ! ! !

התחושה המוזרה שלא חוויתי את רגעי הלידה, בשל היותי נתונה להשפעת סמי הרדמה,  מלווה אותי עד היום, יחד עם זאת באותו רגע בו בישרה לי אימי שילדתי תאומות,  חשתי אושר עילאי , אני נאוה אימא לשתי בנות! אושר כפול שתיים!  

האמת היא שלא הצלחתי לבטא את שמחתי,  רציתי לומר משהו, אך נשנקתי, בקושי הצלחתי לומר שאני לא מצליחה לנשום.   בחדר התחוללה דרמה , אימי רצה היסטרית להזעיק אחות וזו הגיעה בבהלה יחד עם רופא, אני לא זוכרת מה בדיוק נעשה , אבל עניין הנשימה הסתדר.

 

אז לא נתתי את דעתי לעניין, אבל היום אני מבינה שהיישר מחדר הניתוח , בעודי רדומה, הועברתי למחלקת היולדות.  זאת אומרת שלא שהיתי כלל בחדר התאוששות , בו היו אמורים לוודא שהתעוררתי , שהנשימה שלי תקינה ובכלל שאני בסדר!   איך זה יכול להיות שאימי  הייתה זו שהעירה אותי והזעיקה את הרופא כשהתברר שיש לי מצוקה נשימתית? ? ? ,  אכן שאלות כבדות משקל שכיום בוודאי אין עליהן מענה.

 

בנותיי התאומות נולדו ביום חמישי י"ד באב תשל"ח , 17.8.78.   הראשונה – נטע יצאה לאוויר העולם בשעה 17.30 במשקל 2.650 ק"ג,  עשר דקות אחריה נולדה יעל במשקל 2.230 ק"ג. משקלן בעת הלידה היה טוב מאוד יחסית למשקלם של תאומים שלעיתים נולדים פגים.  למרות זאת,  הן שהו רוב היום בתינוקיה בעריסה שנקראה תא חימום,  על מנת להיות במעקב ולהתחזק. 

 

ביום הראשון לאחר הניתוח שכבתי מחוברת לאינפוזיה, אך כבר למחרת ירדתי מן המיטה, ולמרות הכאבים הכרוכים בניתוח צעדתי לעבר התינוקייה  כדי לצפות בפלא שהתרחש  - שתי בנותיי הרכות שוכבות בעריסותיהן, זו לצד זו, כשעל ידיהן  צמיד ורוד המזהה מי היא מי : תאום מס' 1 (הלא היא נטע ),  ותאום מס' 2  , (הלא היא יעל).

בעת ביקור הרופאים השגרתי שאלתי את הרופא המיילד מדוע הלידה לא התקדמה באופן טבעי, הרופא הסביר לי שאומנם המנח של הבנות ברחם היה כשורה , כלומר האחת במנח ראש כלפי מטה והשנייה במנח ישבן כלפי מטה, אבל התאומה שהייתה במנח ראש ,הפנתה כלפי מטה את העורף ולא את הפנים וזו הסיבה שהלידה לא התקדמה.

 

לאחר שבוע של אשפוז השתחררתי מבית החולים רק עם נטע מכיוון שיעל "הקטנה",ירדה במשקל מתחת ל2 ק"ג והיא  נותרה בתינוקייה חמישה ימים נוספים כדי לגדול ולהתחזק.

הגעתי הביתה נרגשת  וחלשה ולמזלי הרב המשפחה כולה נרתמה לעזור,  האבא המאושר ושתי הסבתות היו מוכנים ומזומנים לסייע ולתמוך.

לאחר מספר ימים כשיעל הצטרפה, היה הבית כמרקחה :  הכנת בקבוקי חלב והאכלה (כן, החלטתי לא להיניק, ואז עדיין לא היו תחליפי חלב),  כביסות של חיתולים  (נכון, לא היו אז טיטולים), קימה בלילות, אל זו וגם אל זו, אמבטיות בזו אחר זו ועוד כהנה וכהנה פעולות של טיפול שגרתי והכול כפול שתיים!

גם אם הייתי מעט מבולבלת מן השינוי הדרמטי בחיי , נשאבתי לאימהות בטבעיות ובמסירות אין קץ ולאחר שהתאוששתי מן הניתוח תפקדתי כאימא ללא דופי.  זכור לי הטיול הראשון עם עגלת התאומות, הסתובבתי גאה ונהניתי מן ההתעניינות הרבה סביבי (אז עוד לא היו הפריות מבחנה ותופעת התאומים לא הייתה נפוצה כמו היום).  אגב, חלק מן האנשים שפגשתי בטיול התעניינו לדעת אם אני האחות הגדולה...

כאמור כתבתי את סיפור הלידה הראשונה שלי תודות לבקשתן של תאומותיי יעל ונטע, שכיום כל אחת מהן היא אימא לשני ילדים (לא תאומים),

תודה לכן בנותיי האהובות על שאתן שלי,על כך שבלידתכן הכפולה הענקתן לי את הפתעת חיי  ועל כך שבזכות בקשתכן לכתיבת הסיפור זכיתי לחזור אל רגעי הקסם, ההתרגשות והזיכרונות של הולדתכן. 

(נכתב בפברואר 2012)

 

הוספת תגובה

נעים להיזכר

25/12/2021 20:19
גלעד רותם
קראתי שוב 9 ש' אחרי כתיבתך, ושוב, התרגשתי.
תודה לכן בנותי שגידולכן גרם לי אושר רב
ותודה לך אשתי היקרה על התיעוד המקסים.
גלעד
כיום-סבא גאה ל9 נכדים-צאצאיהן של 4 בנותי הנהדרות.

מקסים

19/06/2013 15:55
רויטל
פשוט מקסים ומרגש, ירדו לי דמעות!!!!!!