המוצרים שלנו
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
69 ₪

מאמרים אחרונים

06/06/2018 8:50
רגשות אשמה אחרי ניתוח קיסרי? א...

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוות דעת טיפול בצלקת טיפולים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי פרטי ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיפור לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור הלידה של כרמל הקיסרית וכמה לקחים

»
»
»
סיפור הלידה של כרמל הקיסרית וכמה לקחים

אני בוחרת להתחיל את הסיפור מקצת לפני הלידה. היה לי מאוד חשוב ללדת בצורה טבעית ולנסות לעשות את זה ללא משככי כאבים. למדתי בקפידה את כל הנשימות, התנוחות, קניתי שמן תפוז, שמן שקדים ושתיתי תה פתל באדיקות. בשבוע 37 גם התחלתי ליטול כמוסות של שמן נר הלילה (אומרים שזה עוזר לריכוך צוואר הרחם). קראתי את "לידה פעילה" והכנתי את עצמי פיזית ונפשית להתמודדות עם כאבי הצירים.

עם זאת, לקחתי בחשבון שבמידה והכאבים יהיו קשים מנשוא, אני לא אתאכזב מעצמי אם אתייאש ואבקש אפידורל. עד כאן ההקדמה, רק כדי שתבינו את הגישה שלי.

 

עכשיו אני קופצת לשבוע וחצי לפני הלידה, שבוע 38 מלא ועגול, פגשתי את חלקיו הראשונים של הפקק הרירי בתור הפרשה צמיגית ושקופה בניגוב הפיפי. התרגשתי ושמחתי שהינה זה מגיע ואפילו הכנתי את הבעל שיהיה מוכן להקפצה. אבל, מסתבר שזה לא קרה כל כך מהר... ב 38+5 בלילה הלכתי לשירותים שהיו חשוכים, ובניגוב הרגשתי הפרשה מאוד חלקלקה. מייד הדלקתי את האור וראיתי על הנייר את אותו חילזון מפורסם וכ"כ שמחתי, שבקושי יכולתי לחזור לישון. בעצם מרגע זה עברו 6 ימים עד הלידה.

 

יום לפני תחילת הלידה, יצאנו אני ובעלי ליום כיף שתיכננו כבר שבוע מראש, וקיוויתי שנספיק לעשותו עוד לפני הלידה. אז הספקנו. בילינו בספא של מלון דניאל בהרצליה, אכלנו צהריים במרינה ובדרך חזרה לצפון תקענו פנקייק בבית הפנקייק בויתקין. היה לנו יום פשוט נהדר!!! נהננו זה מזה, מהשלווה של הספא במלון, הייתי כל היום בבריכה וזה מאוד הקל עלי את תחושת הכובד של סוף ההריון (ממליצה בחום!).

חזרנו הביתה בערב ובעלי יצא לעבודה במשמרת לילה.

 

זהו, בעצם מכאן מתחיל ממש סיפור הלידה: בשעה 5:10 בבוקר אני מתעוררת לפיפי, מרגישה מן "בלופ" כזה של הפרשה מהנרתיק ומוצאת כתם של רטיבות על התחתונים. לא ממש בטוחה אם זו הפרשה או לא, ומחליטה לחזור לישון, בהנחה שאם זה באמת מיים, אז בקרוב אני כבר אדע. ואכן, כעבור 40 דקות, בשעה 5:50 בערך, אני קמה שוב לשירותים (לא זוכרת בדיוק למה) וברגע שאני מתיישבת על האסלה, יוצא לו זרם מיים חמימים בלתי ניתן לעצירה. כל כך חששתי במהלך ההריון שמא ירדו לי המיים ואני לא אבחין בכך או אחשוב שזה פיפי, אז אל דאגה- כשזה קורה פשוט אי אפשר לטעות, מרגישים שזה יוצא מהנרתיק ולא מהפיפי! וזה גם לא ניתן לעצירה כמו שניתן לעצור פיפי באמצע. כאן בעצם אני מעכלת שזהו, הינה זה מתחיל. זכרתי שאומרים שירידת מיים מחייבת להגיע לבי"ח תוך שעתיים, ואנחנו גרים ממש קרוב לבי"ח, אז ידעתי שאין לחץ, אבל בכל זאת ההתרגשות די שיתקה אותי, לא ידעתי כ"כ מה לעשות קודם- להתקלח? להכניס דברים אחרונים לתיק? להתקשר לבעל שהיה בעבודה? לעדכן את המשפחה? אז איכשהו, ואני לא ממש זוכרת באיזה סדר זה היה, התקשרתי לבעלי, שכבר סיים את המשמרת והיה בדרך הביתה, אח"כ גם לאחותי שנמצאת בחו"ל ולאמא ואבא לעדכן. תוך כדי כך הכנסתי לתיק את כל הדברים האחרונים- מטען לניידים, מצלמה, כרטיס מעקב הריון וכולי. כמובן שלא שכחתי להעלות הודעה נרגשת לפורום על כך שירדו לי המיים... ותודה לכל מי שאיחלה לי הצלחה. בנוסף התקלחתי פעמיים, כי מייד לאחר המקלחת הראשונה כבר התלכלכתי שוב ממי השפיר שלא מפסיקים לזרום מעכשיו עד סוף הלידה...

בעלי הגיע הביתה בסביבות 6:20, עוד הספיק להוציא את הכלב לטיול קטן בחוץ, ויצאנו מהבית בסביבות 6:30.

 

הגענו לחדר הלידה של בי"ח כרמל בחיפה בסביבות 6:45 והתקבלתי שם ע"י מיילדת חביבה ביותר בשם שושי, ששמה עוד יוזכר בהמשך הסיפור, או יותר נכון ממש בסופו, במשמרת הלילה הבאה של שושי, למחרת. לאחר תישאול קצר נתבקשתי להתחבר למוניטור, אך לפני כן ביקשתי לגשת לשירותים- פיפי, אלא מה? שם בשירותים מצאתי בתחתונים הפרשה ענקית ומגעילה בצבע חום (איכסססס!!!) ודיווחתי על כך לשושי, כי חשבתי שזה אולי מיים מקוניאלים, אבל הסתבר שזה כניראה הפקק הרירי (זה הפקק?! אז מה זה היה בשירותים לפני כמה ימים?). התחברתי למוניטור לאיזה שעה, והמוניטור הראה צירים יפים וסדירים, בערך כל 5 דקות. כולם התפלאו ואמרו איזה יופי שרק ירדו המים וכבר יש צירים סדירים. שמחתי מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שהצירים האלה לא כאבו בכלל, רק התקשויות של הבטן, כמו הברקסטונים. בזמן שישבתי על המוניטור הגיעו עוד שתי בנות למוניטור בחדר הלידה לידי, אחת שצריכה לעבור קיסרי עקב מצג עכוז והשניה לקיסרי עקב עובר גדול. אני זוכרת שכל כך הצטערתי בשבילן שהן צריכות לעבור ניתוח ולא יוכלו לחוות את הלידה כפי שאני עומדת לחוות...

לאחר המוניטור הובהר לי שבגלל ירידת המיים עלי להישאר בהשגחה, אולם לא הוכנסתי לחדר לידה אלא לחדר צירים (חדר המתנה) שאני לא יודעת בדיוק מה ההבדל ביניהם. היה שם מיטה, מוניטור וכל הציוד כפי שיש בחדר לידה. הלבישו אותי בשמלת-בי"ח, קיבלתי הסבר קצר על החדר וזהו, השאירו אותנו שם כשאני מחוברת למוניטור מידי פעם. בשלב זה הצירים היו לא כ"כ כואבים ויכולתי לנוח על המיטה ואף לנמנם. בעלי הביא לי אוכל ושתיה, והייתי כל היום רעבה, אכלתי המון! בשלב זה עדיין לא בדקו לי פתיחה, מחשש להיווצרות זיהום עקב ירידת המיים. מעת לעת ניכנסו רופאים ומיילדות לחדר, הסתכלו על המוניטור, כתבו כל מיני דברים במחשב ועזבו. אני חושבת ששאלו אותי במהלך היום אולי 20 פעם מה סוג הדם שלי ואם אני אלרגית לתרופות, למרות שזה רשום במעקב הריון שלי וגם לקחו לי דם בבוקר בקבלה. לא חשוב.

לאט לאט הצירים מתחילים לכאוב. לא כאבי גב אלא כאבים ממש כמו כאבי מחזור חזקים, בבטן התחתונה שמלווים בהתקשויות של הבטן. אחרי כל ציר אני מסתכלת על המוניטור וגאה בעצמי על הגובה של הגבעה שהוא מצייר על הדף. אבל הצירים כבר לא כ"כ סדירים כמו שהיו בבוקר (אוףףף) והרופאים מתחילים לראות האטות בדופק של העוברית שלי. בינתיים לא ממש מתרגשים מזה, אבל צריך לשים לב, כי המיים שיורדים הם מעט מקוניאליים, וצריך לדאוג לילדה, לכן מחליטים על ניטור רציף. המוניטור לא ממש מפריע, אבל זה מעצבן כי כל הזמן צריך לדאוג שהוא לא יזוז, וגם אי אפשר כל כך להתנועע איתו בחופשיות. כל פעם מנתקים אותי רק כדי ללכת לשירותים ואח"כ מחברים אותי שוב למוניטור.

בשעה 15:00 עם חילוף המשמרות, מחליטים הרופאים לראשונה לבדוק את התקדמות הפתיחה. הרופא מבקש ממני לשכב על הגב על המיטה ולהוריד את התחתונים. אני עושה כדבריו, מנסה להרפות את הגוף כדי לא להקשות על הבדיקה. הוא מחדיר לי את האצבעות לנרתיק כדי לבדוק את צוואר הרחם ואני פשוט צורחת ובוכה מכאב!! איך אפשר לעשות את הבדיקה הזאת בכזאת חוסר רגישות ואגרסיביות? אני חושבת שכל מי שהיה בחדר כ"כ נבהל מהתגובה שלי, אבל את הרופא זה לא ממש הרשים... בנוסף לטראומה של הבדיקה הפנימית נוסף תיסכול אחר- תוצאות הבדיקה- אפס פתיחה ואפס מחיקה, ואני כבר 10 שעות אחרי ירידת המים! אבל בינתיים הצירים עדיין לא מ-מ-ש כואבים וגם עדיין לא כ"כ סדירים. אני לא מתייאשת וממשיכה לצרצר לי שם בחדר ההמתנה בתקווה להתפתחות. בינתיים נאמר לי שבמידה ועוברות 18 שעות מירידת מים, נותנים לי אנטיביוטיקה למניעת זיהום (פרוטוקול ביה"ח). אני לא מתנגדת.

בשלב זה הצירים הופכים חזקים ותכופים יותר (אני תוהה- אולי הרופא המכאיב עשה לי סטריפינג??) ואני כבר לא יכולה להעבירם בשכיבה. מבקשת כדור פיזיו ומגלה שהוא מאוד עוזר לי להתמודד עם הכאב הגובר של הצירים. אח"כ הצירים מתגברים עוד, הכדור כבר לא עוזר ואני עוברת לעמידה וסיבובי אגן בצורת שמיניות עם כל ציר. זה עוזר לי. אני כבר משמיעה אנחות וקולות נמוכים ומשתדלת לנשום כמו שלמדתי, עכשיו כבר ממש כואב לי.

בשלב מסויים בסביבות 19:00 אני מתלכלכת מאוד ממי השפיר שלא מפסיקים לזרום, והמיילדת מציעה לי ללכת להתקלח, אבל לא יותר מרבע שעה, כי אני חייבת להיות על המוניטור. אני מסכימה, והולכת בליווי בעלי למקלחת. זרם המיים החמים על הבטן התחתונה כ"כ עוזר להתמודד עם הצירים. ממש לא רציתי לצאת משם, אבל בעלי שיכנע אותי שלא כדאי להסתכן, ויצאתי אחרי 20 דקות, לסבל הולך וגובר, ואני כל הזמן מפנטזת על המקלחת שתושיע אותי מהכאבים! אבל לא מרשים לי. בשלב זה נכנסת רופאה, מתפלאת לראות שאני אוכלת ושותה, ומצווה עלי להיות בצום מרגע זה ואילך, שמא יהיה צורך בניתוח קיסרי. הפסקתי לאכול למרות שדי התבאסתי מהעניין.

הכאבים הולכים ומחמירים, וזה נהיה מאוד קשה לשאת אותם רק באמצעות הכדור וסיבובי האגן. אני אומרת למיילדת שכואב לי והיא מציעה גז צחוק. אני מסכימה, מקשיבה להסבריה איך להשתמש במסיכה ומנסה להעביר עם זה כמה צירים, אבל גורנישט!! זה יותר מפריע מאשר עוזר כי זה מאלץ אותך לשנות את הנשימות ולהחזיק את המסיכה, בקום להשתמש בידיים להרגעת המקום הכואב. העפתי את הגז צחוק ממני לאחר 2-3 צירים... אח"כ חשבתי שאם אניח רטיות חמות על אזור הכאב זה יעזור, הביאו לי חיתולי טטרא, אותם בעלי הרטיב והחזקנו אותן על הבטן התחתונה בזמן הציר. זה הקל במעט אבל גם מכאן לא באה הישועה.

בשעה 21:00 שוב מגיעה הרופאה (הפעם אחת אחרת) ובודקים פתיחה שוב. אני חייבת לציין שההשכבה על הגב לצורך הבדיקה היא איומה בכאבי צירים, וכל ציר בתנוחה הזו הוא פשוט קשה מנשוא. הרופאה הזאת עושה את הבדיקה בעדינות ומכאיבה הרבה פחות מאשר הרופא של 15:00 בצהריים, אבל למרבה הפלא, על אף הכאבים העזים אין שום פתיחה ושום מחיקה!!! אני מתחילה להיות מיואשת ואומרת להם "מה יהיה, זה יכול לקחת גם חודש!" כמובן שכולם צוחקים, חוץ ממני. בין השאר אני גם אומרת להם שאני אמות מהכאבים האלה ומבקשת אפידורל, אבל הם מסרבים, הרי אין פתיחה, אי אפשר!

לאחר עזיבת הרופאה את החדר, המיילדת אומרת לי שכדאי שאני אשכב על המיטה ואנסה לנמנם (!) כי מחר צפוי לי יום ארוך וקשה!! היא אומרת שבבוקר (ועכשיו רק 21:00) יבוא הרופא ויחליטו אם לתת לי זרוז...

ואני חושבת לעצמי, אני אמות עם הכאבים האלה עד הבוקר, איך היא חושבת שאני יכולה לשכב על המיטה ולנמנם עם הכאבים האלה, ובכלל איך אני אמשיך לסבול ככה עד הבוקר?? אני כבר מיואשת, נאנחת ומתפתלת עם כל ציר שבא, וככה בערך עד 23:00.

בשעה זו, לאחר שעברו 18 שעות מירידת המים, נותנים לי אנטיביוטיקה באינפוזיה מחשש לזיהום. אני כבר מחוברת לכל החוטים האפשריים. בעצם אח"כ יתברר שיש עוד כמה חוטים שאפשר לחבר, אבל בינתיים זה נראה לי המון וזה מגביל אותי ומציק.

לאחר החלפת המשמרות של 23:00 באים שוב הרופאים וכל הפמליה (מיילדות, מתמחים...), מסתכלים על המוניטור, שבינתיים הצטברו בו מגילות של נייר... הם לא מרוצים מהירידות המתמשכות בדופק העובר ומחליטים על ניתוח קיסרי- גם עקב הירידות בדופק וגם עקב חוסר התקדמות הלידה. הרופאה מציעה שנבדוק שוב פתיחה ליתר בטחון, אולי במקרה כבר התפתחה איזו פתיחה משמעותית, אבל נאדה, עדיין אפס פתיחה! היא אומרת למיילדת לרשום במחשב חצי ס"מ פתיחה, אבל נראה לי שהיא אומרת את זה סתאם כדי לעודד אותי, למרות שאין פתיחה בכלל.

בשלב זה של היום אני כבר כ"כ כואבת ומיואשת שהבשורה על ניתוח קיסרי קצת משמחת אותי - סוף סוף יתנו לי את הזריקה המיוחלת והכאב יחלוף!!! אבל איזה סיוט עד שזה קורה!

מהרגע שהוחלט על קיסרי, החדר שלי, שבמשך כל היום היה שומם מאדם (חוץ ממני ומהבעל), פתאום התמלא בהמוני אנשים- כל המיילדות של המשמרת, לפחות 2 רופאים, סניטר שבא לקחת אותי עם המיטה לחדר ניתוח, רופא מרדים... והייתה המולה רצינית, אולי אפילו לחץ. מייד התחילו להכין אותי לניתוח, אני עדיין מנסה לעכל את העניין, הרי תיכננתי לידה טבעית, מי בכלל חשב/ התכוננן/ קרא משהו בקשר לניתוח קיסרי? רק זכרתי משהו על קטטר, ושאפשר לנסות לבקש שיתנו לבעל להיכנס איתי לניתוח.

אז הרופא המרדים שואל כמה זמן אני בצום, ואני עונה לו שמשעה 19:00. הוא עושה מן פרצוף כזה שזה לא כ"כ מספיק, אבל מה לעשות. האחיות מחליפות לי מעבירות אותי למיטה שהביא הסניטר, מלפפות לי תחבושת אלסטית על שוקי הרגליים, מגלחות לי את אזור הניתוח, ועכשיו צריך לשים קטטר (!). זכרתי מהפורום שאת הקטטר מכניסים רק אחרי הזרקת ההרדמה, אך כשאני מבקשת לדחות את זה לאחרי ההרדמה אומרים לי שאי אפשר כי אני אקבל את ההרדמה רק בחדר הניתוח ולא כאן. נורא פחדתי מהקטטר הזה, אבל אפשר להגיד שבעצם זה לא היה כ"כ נורא כפי שציפיתי, ובטח לא בהשוואה לכאבי הצירים שהיו באותו זמן.

ביקשתי גם שבעלי ייכנס איתי לניתוח, אבל גם זה לא היה אפשרי, אני לא ממש בטוחה שאמרו לי למה.

אחרי שמסיימים את כל ההכנות, הסניטר מתחיל להסיע את המיטה שלי במסדרונות בית החולים כשאני בתוכה, ובעלי לצידי. אני משביעה אותו שהוא נשאר איתי עד הדלת של חדר הניתוח. כל הזמן הזה התחושה שלי היא מצד אחד פחד מהניתוח ומההרדמה, ומצד שני אני שמחה שתיכף כל הכאב יחלוף והקטנה תהיה כבר בחוץ. אנחנו מגיעים לקומה 1, חדרי ניתוח, שם שוב צריך להעביר אותי למיטה אחרת. אני מתייסרת מכאבים, אך איכשהו מצליחה לעבור, יכול להיות שעזרו לי. אני זוכרת שאני קולטת את הבעל מהצד מסתכל בי במבט כזה של רחמים. אחרי כמה שניות, שהכל כבר מוכן, מכניסים אותי לחדר הניתוח, אני על הגב כך שכל מה שאני רואה זה המנורות האלה על התיקרה, ממש כמו שרואים בסרטים.

שמים לי וילון כזה, שאני לא אוכל לראות אל החלק התחתון של גופי, המרדים נותן זריקת אילחוש קטנה ואח"כ מזריק לי את ההרדמה הספינלית לעמוד השידרה. אני מרגישה את הדקירה, אבל זה ממש לא כואב.

תוך דקה או שתיים אני בגן עדן! הכאבים חלפו ואני מרחפת לי באושר וקלילות.

אני ניזכרת שהאחיות בחדר לידה אמרו שאחת מהן תבוא ללוות אותי בזמן הניתוח אך אני רואה שאף אחת מהן לא שם. אני שואלת את האנשים בחדר ניתוח (לא יודעת בדיוק מי זה מי) ועונים לי בכעס שכאן זה חדר ניתוח ולא חדר לידה ושהם לא יודעים מי צריכה לבוא ולמה היא לא באה. אני שואלת אותם אם יש בחדר אישה, וגם על זה עונים לי בעצבנות. בסוף מסתבר שהיתה שם איזו אישה, וגם המיילדת מלמעלה הגיעה אח"כ, אותה שושי שקיבלה אותי בבוקר עם ירידת מיים. הפנים שלה מכוסות במסיכה של חדר ניתוח אז אני לא מזהה אותה, והיא אומרת לי: "חמודה, זו שושי, את זוכרת אותי?" ואני אומרת שכן, למרות שבאותו רגע הייתי כ"כ מבולבלת ולא זכרתי כלום. העיקר שהיא כאן.

הם קושרים לי את הרגליים והידיים, שמים לי מסכת חמצן ויאללה, לעבודה. אני שומעת מישהו אומר "Doctor. Lets do it" או משהו בסגנון, והם מתחילים לחפור לי בבטן. שום דבר לא כואב לי, אבל אני מרגישה שחופרים לי שם. בינתיים יש לי בחילה, אני אומרת את זה ומוסיפים לי איזה משהו לאינפוזיה שמעביר את הבחילה תוך כמה שניות.

אחרי איזה 5 דקות של חפירות בבטן, אני שומעת את הקטנטונת שלי בוכה, איזו התרגשות!! המיילדת שושי לוקחת אותה לרחיצה והלבשה, אני שומעת את כולם אומרים: "איזו תינוקת שמנה", ותוך כמה דקות מביאה אותה אלי שאני אראה אותה. אני מסתכלת עליה, מחככת את האף שלי בפנים העדינות והקטנות שלה, ואחרי כמה שניות לוקחים אותה ממני. הניתוח נמשך עוד אי אלו דקות ובסופו מוציאים אותי לחדר התאוששות לשעה. כשההרדמה מתחילה להתפוגג אני מתחילה לרעוד בכל הגוף, אולי חלק מזה זו גם ההתרגשות הגדולה. בעלי מצליח להתפלח לחדר ההתאוששות לתת לי נשיקה ולהראות לי תמונות של הילדה שלנו שהוא הספיק כבר לצלם.

בינתיים שמים לי אינפוזיה עם פיטוצין לכיווץ הרחם ומודדים לי לחץ דם כל 2 דקות.

אחרי שעוברת שעה, לוקחים אותי סוף סוף למחלקת יולדות. השעה כבר בערך 2:30 בלילה. אני נסערת, רועדת, בוכה ומותשת, בעלי מלווה אותי, מביא לי משהו לשתות, האחות בודקת שוב לחץ דם, נותנת לי כדור לכאבים והולכת.

אני עוד מדברת עם אמא שלי לפני שאני הולכת לישון, ואז נרדמת. את הבת הקטנה שלי אני רואה רק בבוקר, בסביבות 9:00, אחרי בדיקה של רופא ילדים בתינוקיה. מן הסתם, אחרי הניתוח אי אפשר לקום מהמיטה וללכת לקחת אותה בכוחות עצמי.

כמובן שכשאני רואה אותה אני מייד מתחילה לבכות מהתרגשות, אני עדיין לא יכולה לקום אז מביאים לי אותה, נידמה לי שאפילו הנקתי אותה , אבל האמת היא שאני פשוט לא כ"כ זוכרת.

 

זהו, כאן מתחילים 5 ימי אישפוז במחלקת יולדות, תחת טיפולן המסור והאיכפתי של אחיות המחלקה. אני חייבת לציין שהיחס שלהן מאוד נעים, וגם של האחיות בתינוקיה, שלא יתנו לתינוק שלך תמ"ל אלא אם תבקשי במפורש.  קיבלתי הדרכה להנקה, והסתדרתי עם זה ממש יופי מהיום הראשון.

 

זהו, עד כאן סיפור הלידה. עכשיו כמה לקחים:

  1. לתכנן תוכניות זה יופי, אבל צריך לדעת להיות גמישים ולוותר לעצמכן אם הדברים לא הולכים בדיוק לפי התוכנית. לנסות להיות מוכנות להפתעות עד כמה שאפשר. אני תיכננתי לידה טבעית, ובסוף... ראיתם מה יצא.
  2. להתכונן כמה שאפשר ליום שאחרי הלידה- להכין את החדר ואת כל האביזרים לתינוק/ת מבעוד מועד, אחרי הלידה יהיו לכם דברים יותר חשובים לעשות!
  3. להתכונן ליום שאחרי גם מבחינת הכנה נפשית לקראת מה שהולך לקרות- אולי לקרוא איזה ספר על גידול ילדים, להתייעץ עם מנוסים, וכו'. החיים פתאום משתנים בבת אחת וצריך לפחות טיפה לחשוב גם על זה מראש.
  4. לדאוג שמישהו קרוב (אמא, אחות...) ילווה אתכן בימים שאחרי הלידה שעשויים להיות מלווים בכאבים ובסערת רגשות.
  5. לא לקחת איפור בתיק ללידה. אין סיכוי שתשתמשו בו, חבל על המקום בתיק.
Printer
הוספת תגובה

מזכירה לי משהו

04/02/2016 20:49
רעות
מצחיק... אני לפני שנה ילדתי את בני הבכור בביהח כרמל גם כן , זו הייתה בשהילי חוויה כואבת מכל הבחינות ..הרופאים מאד דוחפים שם לקיסרי וזה עצוב ..לי לא הייתה סיבה ללדת בקיסרי הם פשוט דחקו בי כי כאב לי הצירים נורא

כהן

02/01/2013 23:58
מעיין
אני יכולה דווקא להעיד על עצמי השתיק האיפור עזר לי מאוד....בקצרה...עברתי ניתוח חירום בשבוע 34+3 עקב היפרדות שיליה וירידת דופק פתאומית סיוט נוראי שהשאיר בי טראומה כל כך שונה מהסיפור שלך....אבל ביום אחרי הניתוח בגלל שהבן שלי שכב בפגייה הרגשתי צורך לחזור לעצמי...התקלחתי שמתי פיג׳מה נקייה מהבית וקצת סומק והתכוננתי ללכת לפגוש עת הנסיך לראשונה! אז אולי בלידה רגילה לא צריך למצא נחמה אבל אני הרגשתי צורך לשמר את השיגרה להרגיש חגיגית כל יום מחדש...

תודה זוהר

30/12/2012 15:38
נטע רותם ימניצקיי
שיהיה בהצלחה!
פוסט קל, והורות נעימה.
נטע

צימררת אותי...:)

30/12/2012 12:57
זוהר סלם
אני חושבת שאני נימצאת במצב די דומה רק שאצלי היא עכוז ואני די פוחדת וחוששת מהניתוח הקיסרי קווה לעבור אותו ולהיות בקו מחשבה כמוך להתעודד ולהנות מהרגע שהינה היא כבר יוצאת ואיזה כיף נהיה משםחה אז תודה על הכתבה המדהימה נהניתי נורא לקרוא על סיפור לידתך .זוהר
FB