צלקת על צלקת

עברו כבר שלושה חודשים מאז הלידה הקיסרית השניה שלי, והבטן מתחילה לחזור לה לאט לאט למימדים שאמורים להיות לה. הדרך אומנם עוד ארוכה- יש לי יותר מ 10 ק"ג עודפים - אבל אם אני מושכת חזק את הבטן פנימה, ומרכינה את הצוואר בגמישות רבה כלפי מטה, אני מצליחה להבחין בצלקת.

או ליתר דיוק - בצלקות. כניראה שיופי ואסתטיקה לא נמצאים בדיוק בראש סדרי העדיפויות של המנתחים, או שהם פשוט לא רואים בזה חשיבות, אבל הם החליטו שצלקת אחת לא מספיקה, והחליטו לצייר לי צלקת חדשה- ממש מספר מילימטרים מעל הצלקת הקודמת. לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שאני אוכל להראות לכל אחד מילדי בדיוק מאיזה פתח הוא יצא -  ולכל אחד מהם יש את הפתח הייחודי שלו.

כניראה שכל אחד מהם פילס לו את דרכו שלו החוצה, ואולי זה באמת סימבולי למיוחדות של כל ילד, אבל אצלי זה הותיר תחושה לא נעימה ואפילו עלבון.

ואני יודעת שאלה צלקות דקיקות ביחס למה שהיו עושים פעם

ואני יודעת שזה מתחת לקוו הביקיני וגם ככה אף אחד לא רואה

ואני יודעת שהן ממש ממש קרובות זו לזו

אבל אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שמי חתך אותן לא ראה אותי. שאלמלא כן, הוא היה בוודאי מאחד אותן לכדי צלקת אחת. אני לא רופאה ובטח לא כירורגית, אבל אני מרגישה שפשוט חיפפו אותי. לא נראה לי שזה כזה מסובך להסיר את הצלקת הקודמת ולסגור במקום אחד. ראיתי כבר נשים שעשו להן את זה. אבל את הרופא שניתח אותי זה לא עניין, הוא לא התייחס לצלקת הקודמת. כאילו אין קשר בין השתיים. כאילו אחת לא הובילה לשניה. כאילו ההיא קשורה לסיפור אחר, שנכתב בידי סופר אחר, ומוטב לה שתישאר שם למקרה שמישהו יחפש אותה.

אז כן, יש לי שתי צלקות מקבילות, ובגלל עגלגלותה של הבטן הן נפגשות בקצוות, וממש יוצרות ביחד חיוך "מאוזן לאוזן". מראה משובב נפש, תמונות בקרוב...