עקבו אחרינוהניתוח השאיר בי תחושה קשה של אשמה ואכזבה מעצמי. מדוע אני לא מצליחה ללדת?
במהלך ההריון של בכורתי, כרמל, אפילו לא חלפה במוחי המחשבה שהיא עשויה לצאת לאויר העולם מפתח אחר מאשר הנרתיק. כל כך הייתי בטוחה בזה, עד כדי כך שדילגתי באלגנטיות על כל הפרקים בספרי ההריון הקשורים בניתוח קיסרי, התעלמתי משירשורים בנושא ניתוח קיסרי בפורומים בהם אני גולשת, ולגמרי ההתכחשתי לכך שהאפשרות הזו קיימת. וגם אם היא קיימת, אין לה כל קשר אלי.
כמו שבטח כבר ניתן להסיק מההקדמה שלי, מן הסתם ילדתי את הבכורה בקיסרי. כל כך לא התכוננתי לזה ש... כניראה פשוט הגיע לי. הלידה התחילה בירידת מים, אחרי שעות רבות של צירים לא היתה כל התקדמות בפתיחה ונוספו לכך גם האטות בדופק של כרמל, ומכאן הדרך אל שולחן הניתוחים היתה קצרה. והינה אני, זו שתיכננה לידה טבעית ללא אפידורל, שוכבת לי כמה שעות אחרי ה"לידה" במחלקת יולדות, מחוברת לאלף צינורות וחוטים, תשושה מחומרי הרדמה ומשככי כאבים, נפוחה, מטושטשת, עייפה וכואבת. לא ככה רציתי להגיש אחרי הלידה שלי.
הימים שאחרי הלידה היו קשים. כל תנועה הכי קטנה כואבת. כואב להתעטש, כואב לצחוק, כואב לרדת מהמיטה, כואב לקום אל מגש האוכל שמגישים לי במחלקת יולדות. ובתוך כל הכאב הזה אני לאט לאט מתחילה להפנים שאני גם אמא עכשיו. אני צריכה לטפל בגוזלית הקטנה הזו שיצאה מתוכי. להניק אותה, להחזיק אותה, לגדל אותה. היא לא אשמה שהיא נולדה בניתוח. מגיעה לה אמא במשרה מלאה. היא לא מכירה בניתוח קיסרי לצורך הקלות במשימת ההורות...
חלפו להם הימים, והכאבים שכחו להם לאיטם, אף על פי שהם השאירו אחריהם "אות קלון" בדמותה של צלקת חייכנית בדרומה של הבטן, תזכורת נצחית לאותה לידה שמעלה בי כל כל הרבה רגשות. ואכן, ככל שחלף הכאב הפיזי, החליף אותו כאב רגשי. תחושה של החמצה אדירה על כך שלא ילדתי. תחושה קשה של אשמה, על שלא עשיתי את כל שביכולתי כדי לממש את רצוני ללדת לידה טבעית. שאם הייתי מגיעה מאוחר יותר לבית החולים, לא הייתי נגררת לניתוח בניגוד לרצוני, שאם הייתי עושה את הנשימות שלמדתי הדברים היו נראים אחרת. שאם הייתי לוקחת דולה... ואם... ואם...
ואיך זה שכל הנשים האחרות מגיעות לחדר לידה עם פתיחה ויולדות, ורק אצלי הפתיחה לא זזה שעות? ולמה כולן מצליחות ללדת מבין הרגליים ורק אני לא יכולה? האם אני לא יודעת ללדת? כך הסתובבתי עם התחושות האלה זמן רב אחרי הלידה, כשאני חשה כעס ואכזבה בעיקר מעצמי. לא כיוונתי את האשמה כלפי הצוות בחדר לידה, רק כלפי עצמי. הרגשתי שלא ילדתי.
חלפו להן יותר משנתיים מהלידה הזו ושוב הריתי. היה לי ברור שהפעם אני עושה תיקון. הפעם לקחתי דולה, הפעם תירגלתי יוגה. תיכננתי, למדתי, קראתי והתכוננתי, ועשיתי כל מה שאני יכולה בכדי ללדת בלידה רגילה.
יום הלידה הגיע. הפעם צירים. משכתי בבית ככל שיכולתי. הגעתי לחדר הלידה ושוב - ממש כמו לפני שלוש שנים - אין פתיחה. עשיתי הכל, באמת הכל - נשמתי נכון, רחצתי במים חמים, התנועעתי... גורנישט! הלידה לא מתקדמת, האטות בדופק... שוב קיסרי!!! הפעם לא יכולתי שלא לבכות, איזה תסכול. כמה דמעות.
ושוב ההתאוששות הקשה מניתוח, ושוב התחלה מאתגרת של הורות לתינוק קטן - לתבור.
התחושות שהיו אז קיימות גם היום, וכניראה שלא יעזבו אותי לעולם. למה אני לא מצליחה ללדת, מה עשיתי לא נכון, ומה הייתי עושה היום אחרת אם הייתי יכולה לחזור בזמן וללדת את הילדים שלי בשנית.
לאחר הלידה השניה שלי, מצאתי אתר נפלא "נשים מדברות אימהות" בו ניתן לקרוא בלוגים על לידות, אימהות וגם עלניתוח קיסרי. ה כותבות באתר חושפות באומץ רב תחושות נעימות יותר ופחות הקשורות בהורות, וגורמות לקוראת להזדהות ולהרגיש שהיא אינה לבד בתחושות החדשות המציפות אותה במהלך ההריון, הלידה והאימהות.
