ממלכת הקיסרים שלי

רועי ושחר המדהימים שלי, בנים תאומים (לא זהים) בני 5 נכנסו לעולמי דרך אותיות שלא הכרתי לפני מעולם,  איי וי אפ (ivf ) טיפולי פוריות (כ-5 שנים) בעזרתם ובעזרת בעלי הצלחתי להרות ולהפתעתי גיליתי שאני נושאת ברחמי זוג תאומים. ההריון מתחיל בשליש ראשון איום ונורא מלווה בהקאות בלתי פוסקות ולבסוף אשפוז בשל התייבשיות חוזרות ונשנות. השליש האמצעי אלוהי, סוף סוף מבחינים בבטן אני חשה בטוב, אוכלת ולא מקיאה ומתחילה להתרגש לקראת השליש האחרון.

החל משבוע 20 ניתן היה להבחין בבירור כי משהו עושה לי "ספויילר" לגבי סוף ההריון - הבנים היו במצג עכוז שניהם ועד הלידה תמיד הייתה לרופאים את התקווה להיפוך.

אני מגיעה לבית החולים בשבוע 32 עם רעלת ססגונית שכוללת מדדים גבוהים בכל פרמטר המסמלים על רעלת. לחץ דם בשמיים, חלבון תעשייתי ובצקות בחיים שלי לא חשבתי שהעור שלי יכול להיות כל כך אלסטי...

בבית החולים מחליטים לאשפז במיידי עד ללידה, מנסים לייצב כמה שיותר וכבר מכינים אותי להכרות מוקדמת עם הפגייה, מקבלת זריקונת בטוסיק להבשלת הריאות של הבנים וממתינים...

נפלה ההחלטה מחר מנתחים שבוע 34 במדוייק מחר היום הגדול.

ההתרגשות מתחילה כבר ערב קודם, חוברת הסברה,תספורת, צום... תפילה לאלוהים שהכל יעבור בשלום ושבעלי יביא מצלמה!!!

הבוקר מפתיע עם מוניטור מרעיש בסטריאו, את מוכנה כל עובר אורח שואל, מוכנה למה???

מגיע הסניטר ושלושתינו נעים לכיוון חדר הניתוח, כמו בסרטים אני רואה את הפלורוסנטים מעליי (את חלקם חייב להחליף) עוברים נסיעה שלא נגמרת.

מגיעים לחדר המתנה האחות מסבירה בסבר פנים יפות "את הבאה בתור" ועם סיום המשפט הבטן מתהפכת, מחשבות, מחשבות, מחשבות: אני ארגיש שפותחים? יכאב לי? ארגיש שתופרים?

והינה קוראים לי מאיה, ואני "כן " בקול צרוד, "בואי חמודה מתחילים..."

מקימים אותי בזהירות על מנת שאעבור למיטת הניתוחים ואני בייבי פילה עולה בלי נוף על המיטה. מגיע המרדים מסביר ואומר: "עכשיו תרגישי דקירה קטנה, לאחר מכן אדקור שוב על מנת להכניס את חומר ההרדמה" ובאותה נשימה מבקש ממני לקמר את גופי שהברכיים יתקרבו לפנים (אני כבר צייניתי שלא ראיתי את כפות הרגליים שלי מזה שבועות) הפעולה מתבצעת ע"י צוות מתוגבר ולאט לאט מבלי שארגיש מתקבצת לה קבוצת אנשים בחדר,כמו הצגה יומית מאיה תכירי: "נמצאים פה, מרדים, שני רופאי ילדים, שני מיילדים ,רופא מנתח, אחיות ושר הבריאות. הפגייה מוכנה לקראת הבנים, בעלי עם המצלמה ביד והקתתר בפנים. "מאיה התחלנו", התחושה אינה ברורה משום שאיני מרגישה כלום יחד עם זאת ישנו לחץ מטורף בגוף, לא מוסבר ולא נעים (אך לא כואב כלל יש לציין) ולא עובר דקה ומוציאים את רועי פצפון 1,930 ק"ג של בכי, ופחות מדקה את שחר  קטנטון 1,915 ק"ג של צרחות.

אני בהלם בוכה, צוחקת ובעיקר מאושרת עברתי ניתוח קיסרי!!!!