סיפור הלידה הקיסרית של הדס

"אני אלד בניתוח קיסרי, לא צריכה את חווית הלידה'".. משפט זה, היה התחושה הפנימית שלי, מאז ומתמיד, מאז שהבנתי איך ילדים מגיעים לעולם, איך נשים יולדות.

שנים טובות אחרי זה, ברוך ה' עם בן זוג מקסים, ורופא- פרט שחשוב להמשך הסיפור, הגעתי להריון ראשון. אחרי מספר ניסיונות כושלים, ואחרי איזון תרופתי לבלוטת התריס המפרפרת שלי, ביום הולדתי זו היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי כי אני בהריון! הרגשתי כאבים בחזה, וצחקתי על כך שאם יוולד ילד- אקרא לו שי, או דורון. אך לא באמת האמנתי. לשמחתי, לאחר כמה ימים התברר כי אכן צדקתי..

באולטרא-סאונד הבטן, בן זוגי איתי, יחד עם הטכנאית, מתרגשים מאד, ומצביעים על דבר, שלי נראה ממש לא ברור ולא מובן, ואומרים כי "יש דופק!", אני מנסה לראות, שואלת "איפה?", אך כדי להיראות כבחורה אינטליגנטית, מזייפת את שמחתי ואומרת "הנה הנה"  (סביר להניח שהצבעתי בכלל על הכליות....).. לאט לאט, ההיריון מתקדם. בשקיפות העורפית, אומרים לנו כי סביר מאד מאד שמדובר בעוברית, ולא בעובר. נתון זה התאים לנו מאד, שכן מאז הכרותינו, הזוגי חזר ואמר "את תראי, אני הולך להיות אבא של בנות"....הלכנו הביתה ובחרנו שם יפהפה של בת..

באולטרא סאונד הבא, הרופא כבר אמר "הכל בסדר.. אבל אם תמשיכו לדבר בלשון נקבה, כדאי שתעשו ניתוח".. אני, בבהלה, שואלת "למה ניתוח?!?!".. איתי והרופא מחייכים ומסבירים ברוגע כי לא בבת עסקינן, אלא בבחורצ'יק.. עם התקדמות ההיריון, עלו סוגיות שונות, חשש לסכרת (הממ.. למה אף אחד לא אמר לי לא לאכול שוקולד לפני בדיקת הסוכר???.. טוב שאפשר להאשים את טפשת ההריון..), חשש למקרוזומיה  (תינוק במשקל מעל 4 קילו..), ראש גדול (ייעוץ גנטי, הרופא מודד ואומר כי הזוגי אשם בזה, אז הכל בסדר..), ריבוי מי שפיר.. ברוך ה', על הכל התגברנו.. אבל הגדילה של העובר בתוכי, יחד עם הפחדות ששמעתי לאורך השנים לגבי ניתוח קיסרי, ולחץ כלל-לא-מתון מצד הסביבה, הדגשת חשיבות הלידה הטבעית, הרתיעה הכללית מאפידורל, גרמו לי לרצון עז ללדת לידה "טבעית"- וגינאלית.

גם בן זוגי, במהלך הדרך, כאשר נזרקה לאוויר בהזדמנויות שונות המילה "קיסרי", אמר באופן נחרץ כי אנחנו רוצים ללדת וגינאלית. מבלי שלגמרי הבנתי איך זה קרה, וכשאני בחרדות עצומות מהפיכתי לאם (איך מחתלים??! איך מניקים?! איך מקלחים?! ואיך לעזאזל עושים את כל עניין ההורות הזה??), ומבלי שחשבתי אפילו לרגע על האפשרות של ניתוח קיסרי, מצאתי את עצמי בחודש תשיעי...איתי הוריד תורנויות בבית החולים כדי להיות בבית "כשזה קורה", ובמשך מספר פעמים אני בטוחה ש"זה זה", סובלת מכאבים.. אבל... אין מחיקה של צוואר הרחם, ונשארים בבית... מגיע תאריך הלידה המשוער-וכלום..אני? עדיין סוחבת...

יום למחרת התאריך המשוער, בארבע בבוקר, מתעוררת מציר חזק במיוחד. מתחילה להפעיל את האפליקציה שסופרת את הזמן בין הצירים, וכבר בארבע ועשרים, האפליקציה אומרת: לכי לבית החולים! אבל לי זה לא היה נראה הגיוני.. חשבתי שמדובר בהתראת שווא...ועל כן, כיביתי את האפליקציה והתחלתי את הספירה מחדש.. שוב ושוב, עד שסביב שש בבוקר כבר אמרתי לאיתי ש"יש התרחשות". הוא אמר כי "התרחשות" היא חשובה, אך עדיין לא הדבר האמיתי, ושאשים לב לזמנים ולמרווחים.. אני אומרת בסדר, וממשיכה.. בשש וחצי אני מתקשרת אליו בעדינות ואומרת שימצא מחליף, ובשבע כבר מתקשרת בצרחות, שיגיע מיד הביתה, כי "זה קורה!!"..

איתי מגיע ורואה כי טוב, וצוואר הרחם אכן פתוח... טסים לבית החולים, ואני מכריזה בפני יושבת הקבלה כי "באתי ללדת!", זו בתגובה, נותנת לי מבט סקפטי, ושואלת "איך את יודעת?".. בודקים אותי, ורואים כי אכן יש פתיחה של 3 ס"מ.. ממתינה קצת, כדור פיזיו', מכשיר טנס, ועולה ברגל לחדר הלידה סביב עשר בבוקר.. חדר הלידה מקסים ונעים, המיילדת חמודה, ואני מרוצה. טוב נו, אולי מרוצה זו קצת הפרזה... אבל אני מצליחה להעביר את הצירים תוך דמיון מודרך ומחשבה על גלים של הים, וכשיש ציר אני מדמיינת אותו כמו גל, שתיכף עובר.. לא צורחת המון, ומקבלת תמיכה ואהבה מהזוגי, אשר אומר כי אני אמיצה..

הכאבים הולכים ומתחזקים, ועל אף המחשבה הראשונית להימנע מאפידורל, אני מבקשת- ומקבלת.. עם זאת, הכאבים ממשיכים, ומנהל מחלקת ההרדמה, חוזר ומכוון שוב את האפידורל..לאט לאט זה עוזר.. עם זאת, השעות חולפות להן, והלידה מפסיקה להתקדם.. נותנים עוד צ'אנס..וממתינים.. מגיעה לפתיחה של חמש, אך לא מצליחה להתקדם מעבר... מחכה ומחכה... מסתכלים במוניטור, ורואים ירידות בדופק העובר.. מחליטים "לתת עוד חצי שעה צ'אנס", והרופאים כבר יוצאים מהחדר.. רגע אחרי, והקטנצ'יק, שכנראה החליט שלא מתאים לו, והגיע זמנו לצאת, מראה אמבטיה משמעותית בדופק, אשר יורד עד לרמה של 10-20.. הרופאים חוזרים, ואיתי אומר "קיסרי עכשיו!!!".. אני, שיודעת כמה התנגד לכך במהלך ההיריון- אומרת "קיסרי עכשיו!!" וחושבת- תעזרו לי!! תוציאו אותו ממני עכשיו!! בריא ושלם!! שמע ישראל................

יורדים לקיסרי חירום. איתי יוצא להתכונן לניתוח. המזל הגדול הוא שלקחתי אפידורל,  וכך אני לא צריכה הרדמה מחדש. אני בוכה. לא כל כך מתייחסים, עד שרופאה רואה אותי בפתח חדר הניתוח, ושואלת אם אני בסדר. אני אומרת לה שכן, שהכל בסדר ושאני שלמה עם הניתוח, "יש לי רק ירידת מתח". היא מחייכת ומרגיעה. אני נכנסת לחדר הניתוח ונושאת תפילה להצלחתו.

בזמן הניתוח שואלים אותי אם כואב לי, ואני אומרת שלא כואב, אבל אני מרגישה לחץ. בדיעבד, איתי צוחק ואומר שאם הייתי יודעת מה עבר עליי ברגעים אלה, לא הייתי מגיבה בכזה רוגע... בשלב כלשהו, כולם צועקים "מזל טוב!!!!".. אני חושבת על זה שעכשיו אני אמורה להיות שמחה, אבל למעשה אני מרגישה מסטולה ומותשת מכדי להיות שמחה.. הזוגי מתרגש, ודואג להצמיד את הקטנצ'יק אליי.. אני נותנת לו נשיקה, ומובלת לחדר ההתאוששות.. הזוגי מגיע, בא והולך, מעדכן אותי על קטנצ'יק, וייקרא שמו בישראל הראל, איפה הוא נמצא, מה קורה איתו, שומר אותי בעניינים..(מה שאז נתפס לי כמבלבל את השכל, בימים שלאחר מכן היה לי כל כך חשוב, בעיבוד הלידה, הידיעה שגם כשהייתי בהתאוששות, היה מישהו עם הראלוני, ואני גם ידעתי מה קורה איתו).

בשלב כלשהו, הראלוני גם מגיע להנקה...עם כל החששות שלי מהנקה, לשמחתי הרבה- הוא ישר יודע מה צריך לעשות, מתלבש על הציצי ודופק ארוחה..  אני מסתכלת עליו, ואומרת לו בלבי "אין לי מושג מה עושים איתך, אנחנו נלמד לאט לאט וביחד, אבל אני אשתדל להיות התלמידה הכי טובה שאני יכולה, ובלהיות תלמידה אני דווקא לא רעה".. ואני יוצאת לדרך חדשה, דרך האמהות..

ומה אני חושבת על הלידה הקיסרית שלי בשבעת החודשים שחלפו מאז, עם תינוק מדהים, נוח ומתוק?

נכון, היו כמה ימים ראשונים של כאבים וחודש של אופטלגין, והיו כמה ימים של בכי, תחושת אובדן ואבל על ה"לידה הטבעית" שלא הייתה, על כך שברגע האמת, כשהראלי נולד, הייתי מסטולה מכדי להיות עייפה, ושפספסתי את מגע העור-לעור הראשוני... אבל... וזה אבל גדול.. זכיתי בהראלוני, זכיתי באושר של חיי, וזכיתי בחיי עצמם.. בלי הקדמה הטכנולוגית, בלי האפשרות לניתוח קיסרי, אני ו/או הוא חלילה לא היינו פה כה בריאים ושלמים.. ובתור מי שהגיעה לניתוח דחוף ללא כל מחשבה על קיסרי מראש- כיום אני בעד אפידורל, נגד לידות בית ובעיקר נגד המסרים והלחץ החברתי כלפי "לידה טבעית".. היום אני רואה את הצלקת הקיסרית שלי כאות גבורה על כך שאני ואיתי לקחנו החלטה הורית ראשונה מצוינת, ושמרנו על התינוק חי ובריא, היום אני מודה לאל על האפשרות, ומאמינה, חד משמעית, בתחושות הבטן..