המוצרים שלנו
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
69 ₪

מאמרים אחרונים

06/06/2018 8:50
רגשות אשמה אחרי ניתוח קיסרי? א...

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוות דעת טיפול בצלקת טיפולים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי פרטי ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיפור לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור הלידה הטבעית (והלא) הרגילה שלי

»
»
»
סיפור הלידה הטבעית (והלא) הרגילה שלי

ד' ילדה אמנם בלידה ואגינאלית, אבל יצאה ממנה עם טראומה נפשית וגופנית.

התינוקת של ד' שנולדה בלידת ואקום

קראתי הרבה אודות ההתאוששות וההחלמה מניתוח קיסרי ורציתי לספר לכן את סיפור הלידה הטבעית שלי תוך התמקדות בהחלמה שאחרי. למען האמת, הלידה שלי היתה כל דבר חוץ מרגילה והיה לי חשוב להעלות את הפוסט הזה כדי להראות שגם לידה נרתיקית (מתחילתה ועד סופה) יכולה להיות קשה גם בשלב ההחלמה:

כשנכנסתי לחדר לידה לפני כשנתיים, הייתי בטוחה שהולכת להיות לי לידה קלה, עם כאבים פה ושם, וכמה תפרים במקרה הרע. אני לא מהפייטריות שנחושות ללדת הכי טבעי שאפשר, ומבחינתי אם יש אפידורל שיכול להקל על הכאבים, אז למה לא בעצם? הייתי די רחוקה מהמציאות, אבל מה שקרה בסוף שבר אותי – פיזית ומנטאלית.

 

הלידה שלי התחילה בזירוז – החדירו לי בלון (כאב בערך כמעט כמו הצירים) ואחרי שנוצרה פתיחה קטנה הוחלט להכניס אותי לחדר לידה עם פיטוצין (חומר שניתן לי כדי להתחיל צירים), ברגע שהצירים הפכו לבלתי נסבלים (ממש רעדתי מכאב בכל ציר) קיבלתי אפידורל ומשם הכל היה מעולה… אחרי 5 שעות (זמן קצר יחסית ללידה) מקבלת הפיטוצין כבר הייתי עם פתיחה מלאה, הקטנטונת שלי כבר היתה בתעלה  ולכן מה שנותר היה זה ללחוץ. לחצתי ולחצתי ובמשך כמעט 4 שעות אני במקטעים של לחיצות מתישות ו… כלום. אמרתי לבעלי שליווה אותי, "אולי היא עוד לא מוכנה לצאת". המיילדת כבר נראתה מודאגת ואמרה שהיא מתקדמת החוצה בלחיצה אבל נשאבת חזרה פנימה מיד אחרי "לא אתפלא אם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלה". באותו שלב,  לא כ"כ ידעתי מה לחשוב וניסיתי להתמקד בלחיצות. אחרי שגם המוניטור התחיל להראות בעייתי, הרופא נכנס לחדר מוטרד והוחלט שמוציאים אותה: המיילדת עשתה לי אפיזיוטומיה, הצוות אמר לי ללחוץ הכי חזק שאני יכולה ובמקביל הרופא לחץ לי על הבטן העליונה עם כל משקל גופו כדי לגרום לה לצאת. בבת אחת היא הגיחה לאוויר העולם – יפיפייה בדיוק כמו שדמיינתי אותה, התירו את חבל הטבור מצווארה, היא נתנה שתי צווחות מתוקות ומיד אח"כ החלה להסתכל סביב ולחקור את המקום החדש אליו הגיעה, היא הספיקה להיות עליי אולי דקה, כי הייתי כ"כ תשושה מהלחיצות הממושכות, שבקושי הצלחתי להחזיק אותה.

 

מיד אחרי שהיא יצאה הסתבר נקרעתי באופן חמור – בעגה המקצועית זה נקרא קרע דרגה 3. בעברית זה פשוט אומר שנוצר אצלי קרע מהנרתיק ועד פי הטבעת, שמערב את השריר, ועלול לגרום לאי שליטה כזו או אחרת בסוגר. הדבר האחרון שזכור לי בבירור מהלידה הוא שהובהלתי לחדר ניתוח. התעוררתי תוך כדי שהובילו אותי לחדר ההתאוששות, ושם המתינו לי ההורים שלי ובעלי. עד היום אמא שלי אומרת "לא הסכמנו לעזוב עד שנראה שאת בסדר" (00:30 בלילה). יום למחרת, התברר לי שהתפירה של האזור ארכה כ-4.5 שעות, נעשה לי ניקוי רחם וקיבלתי 2 מנות דם.

 

האמת? יש עוד משהו, אני זוכרת די בבירור שהתחלתי להתעורר במהלך הניתוח – לא הרגשתי כלום, בגלל האפידורל, פשוט שתקתי ו והתחלתי לבכות... והדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהרדימו אותי שוב – זו היד של המרדים מלטפת לי את הלחי, מנגבת לי את הדמעות ומרגיעה אותי...

בבוקר למחרת התעוררתי במחלקת יולדות הפוכה והמומה ממה שעבר עליי. אחרי שלקח לי כמה דקות להתפכח החלו הכאבים ובמקביל גם גיליתי שאני מחוברת לאינפוזיה, אנטיביוטיקה וקטטר. קראתי לאחות שנתנה לי משכך כאבים ואחרי כשעה היא חזרה להוריד אותי מהמיטה – זה היה נורא! לא המעבר משכיבה לישיבה, אלא הישיבה עצמה. בקושי רב נעמדתי והרגשתי כובד מטורף באגן (גם שריר רצפת האגן שלי חטף טראומה), האחות אמרה לי להתיישב בכיסא שליד המיטה אבל זה הדבר האחרון שהסכמתי לעשות בשלב הזה.  ניסיתי להתהלך מעט, אבל הייתי כ"כ חלשה וכואבת שמיד נאחזתי בקיר מפחד שעוד רגע אקרוס על הרצפה. חזרתי למיטה מובסת ומדוכאת.

 

אחרי שעתיים בעלי הגיע ועזר לי להתקלח – הייתי עדיין עם הקטטר (הסכימו להוציא אותו רק בבוקר שלמחרת – כלומר, יומיים אחרי הלידה) – איזו תחושה מבזה ומביישת, לדדות ליד בעלך עם שקית שתן שמחוברת אלייך, אבל מסתבר שזה לא היה החלק הכי גרוע...

אחרי המקלחת קשה לומר שחשתי הקלה, אבל בעלי המדהים דאג לי ולמצבי הפיזי. הוא קצת נפגע שאני מתנצלת על המצב שלי ומרגישה לא בנוח לידו עם כל מה שמחובר אליי. הוא הרגיע אותי ואמר לי להפסיק עם השטויות, זה מעט עזר :). מי שמכיר אותי יודע שאני "קונטרול פריק", צריכה תמיד להיות בשליטה, והיה לי ממש קשה כשהבנתי כמה אני זקוקה לעזרה – בדברים הכי בסיסיים.

 

בשלב מסוים בעלי הביא אליי את התינוקת, איזו מדהימה! מנסה לקלוט שהיא שלי, שלנו... אמרתי לה "קטנה שלי, את אפילו יותר מהממת ממה שזכרתי", ועם זאת לא הרגשתי שהיא קשורה אליי. אחרי כל מה שקרה, די הדחקתי (משהו לא רצוני לחלוטין) שילדתי ושעכשיו אני אמא. הייתי עדיין בהלם, יכול להיות שזאת אחת הסיבות שלחלב לקח זמן להגיע – כי ניסיתי להניק אותה אבל נכון לאותה עת – ללא הצלחה.

 

מתישהו בצהריים הגיע הרופא, הסתכל בגיליון וסינן משהו כמו "כן, זאת עם הקרע". כפי שכתבתי עדיין הייתי בהלם, ככה שאפילו חשק לענות לו לא היה לי. הוא התחיל להסביר איך אני חייבת להימנע בכל דרך מעצירות, מה שעלול להזיק למקום מאוד, ולכן אני צריכה לשתות שמן פרפין. לסיכום, הוא "קינח" בכך שבימים הקרובים השריר בפי הטבעת לא יתפקד ולכן יתכן מאוד שלא אצליח לשלוט בצרכיי. איזו סטירת לחי – מ"פריק קונטרול" נהייתי מטופלת סיעודית שצריכה חיתול (למרות שלא השתמשתי בכזה אבל הידיעה לגבי אי שליטה בצרכים, הרסה אותי), לא הולכת, לא יושבת ולא שם בשביל התינוקת שלי. ברוך השם, המצב הזה נמשך רק כמה ימים אבל משפיע עליי עד היום. אפילו תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מוחה את הדמעות.

 

ההחלמה מהכאבים היתה ממושכת יותר:

לקח לי שבוע להרגיש כמו בנאדם, אחרי שבוע היה שיפור קל בכאבים כך שיכולתי לגשת לבת שלי, להתקלח בלי עזרה וקצת לטפח את עצמי (מה שמעט הוזנח אחרי הטראומה שחוויתי).

לקח לי חודש ללכת נורמלי רק הליכות קצרות, הליכות של יותר מ-10 דקות עדיין גרמו לי לכאבים...

לקח לי 3 חודשים לשבת כמו שצריך בלי להתחיל להנדס את הישבן לפני כל מפגש עם כיסא.

לקח לי כמעט חצי שנה עד שהביקורים בשרותים כבר לא לוו בכאבים ודימום (סליחה על הפירוט).

 

חשוב לי לסיים את הפוסט בנימה חיובית ולהגיד שאני מודה לאל על ששמר על חיי שתינו, ואם כך הדברים היו צריכים להתגלגל, אני שלמה עם זה. בסופו של דבר, מה שהכי הרבה עזר לי להחלים, הוא הבת שלי. הטיפול בה הצריך ממני לשוב לפעילות ובמבט לאחור זה עזר מאוד. אפשר להגיד שהיא ריפאה אותי פיזית. מבחינה נפשית, הפצע עדיין פתוח.

 

רוצה לפרסם את סיפור הלידה שלך כאן באתר?

צרי קשר!

 

Printer
הוספת תגובה

הסיפור שלי

13/10/2016 22:31
שלווה
זאת הלידה שלי בדיוק! !!! מזדההה

מבינה ומאוד מתחברת

11/08/2015 22:19
אלינה נשים
הקשיים שחוויתי גרמו לי להתבונן על נשים סביבי ולנסות למצוא גם בהן את היאוש וחוסר תאבון , כאבים וחוסר שליטה. את הרצון עז לברוח ובכלל משהו דומה. הרי בכל מקום, אומרים לנו שזה אושר הכי גדול ואיך אפשר בכלל לחשוב אחרת?
הוקם בעיר חדרה מעגל תמיכה לנשים.

התקופה שלאחר הלידה מתאפיינת בתחושות שמחה ורצון להיות מעורבת ,התרגשות וגם עייפות, בדידות וקושי לאור השינויים.


FB