המוצרים שלנו
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
69 ₪

מאמרים אחרונים

06/06/2018 8:50
רגשות אשמה אחרי ניתוח קיסרי? א...

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוות דעת טיפול בצלקת טיפולים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי פרטי ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיפור לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

לידה קיסרית - לידה רוחנית

»
»
»
לידה קיסרית - לידה רוחנית

הלידה הקיסרית כחוויה רוחנית. סיפור הלידה של שירה מס.

לידה קיסרית אחרת

ב"ה

"ברוכה הבאה לאחוות הקיסריות" אני אומרת לחברות שפתאום ילדיו בניתוח קיסרי.

כי מי שלא עברה את זה לעולם לא תבין.

הטראומה של - הכל קרה אחרת ממה שהתכוננתי, הניתוק מהתינוק ברגעיו הראשונים בעולם, הכאבים המפתיעים בעוצמתם והקנאה ביולדות שהולכות להן בגב זקוף לתינוקיה. המפגש הראשון עם התינוק אחרי חדר ההתאוששות- שעות ארוכות אחרי, שמתערבב עם כאבים פיזיים וסערה ריגשית שהפוכים את כל הרגע הרומנטי הזה, שבד"כ מלווה במבטים נרגשים של הבעל או האמא ואחותך, לסצנה עם פער גדול ומבלבל בין מה שקורה וניראה כלפי חוץ, לבין מה שאת באמת חווה מבפנים.

האימה מהקימה הראשונה מהמיטה, והוצאת הקטטר ( באמת אני אמורה להצליח לקום לשירותים מעכשיו?!!) המקלחת הראשונה, והצעדים הראשונים. הרי לידה זה משהו מקסים, מרגש, איך פתאום הכל כל כך כואב ומשובש?

והשחרור הבייתה.

ואם יש ילדים בבית- שמחכים לשובה של אמא, אז הפחד מהשחרור הביתה.

ואחרי הימים הראשונים, אלו שעוד עוטפים אותך בעזרה, ימי חופשה של הבעל, עזרה מאמא והחברות, הימים הראשונים בהם כולם חוזרים לשגרה והדלת נסגרת – ואת לבד, לבד עם התינוק, לבד עם התמודדות הטכנית, ולבד לפגוש לראשונה את עצמך- זו שעברה ניתוח קיסרי.

והרגשות שעולים בלילה על הכרית. אלו שאנו לא מעיזות לבטא בקול רם. כי הן מפגרים ומגוחכים. אבל הם שם. נוגסים בך ובחשיבה הרציונלית המפוארת שלך.

אשמה. בושה. אבל.

ובלבול על חוסר האונים שעבר עליך שם, את, שתמיד שולטת כ"כ.

אפילו בינינו, בין אחוות הקיסריות, רק רומזים על זה.

שומעת מן החוץ, שלא עברה את זה, ומתוך רצון חזק לעודד אותך- תבטל זאת מיד. גם את היית עושה כך אם חברה הייתה אומרת לך "אני לא אמא אמיתית, נכשלתי, לא ילדתי..." הרי היית מביטה בה ובתינוקה ודוחה אמירה זו מיד- מה פתאום, מה זה משנה איך הוא יצא, בטח שאת אמא.

אז את לא משתפת.

כי הן צודקות.

אבל התחושות נשארות.

כמו פצע שבקלות רבה נפתח שוב ושוב. כל פעם כאילו מחלים, אך מכה קטנה, אפילו קטנטונת, והוא מדמם שוב. לפעמים ממש נפתח, לפעמים רק ניצוץ של נק' דם קטנה, אך קיימת. אז אני אמא אמיתית. אבל ללדת – לא יכולתי.

והשאלות שנשארות פתוחות. למה לא הצלחתי, למה אני לא והיא כן, במה אני פחות ממנה שילדה בכזו קלילות? מה עשיתי לא נכון, למה לא הצלחתי. אשמה, בושה, ואבל.

כי אחרי כל טיעוני הנחמה הרציונליים,

יש בנו משהו, נשי, היסטורי, שמוטבע בנו עמוק עמוק עמוק – הצורך ללדת.

וכל אובדן- בכל חלק של הסיפור הזה- מקשיי התעברות, ועד קשיי לידה, חושף את השורש העמוק המושרש בנו, ופוצע אותו. וכמה שמרוצת הזמן מכסה עליו שוב, והחיים חוזרים למסלולם, בתוכך תמיד תרגישי את הנקודה הפנימית הזו שנפגעה. זו שלא הגשימה את ייעודה.

וזה האבל.

 

אחרי שלושה ניתוחים קיסריים, בדרך לקיסרי רביעי מסובך מכל קודמיו, ואני עוד מחפשת את היולדת שבתוכי. הניתוח הראשוני, הטראומתי מכולם. לקח לי שנתיים להצליח להביט בו חזרה ולנסות להתחיל להבין ולעבד את החוויות וטראומה שנשאתי עמי. בעצם, רק בהריון השני, כשלא היה לי עוד לאן לברוח- התחלתי להתמודד עם צלקות הניתוח הראשון – אלו הריגשיות, תוך הכנה לניתוח השני.

והחלום של להפסיק לקרוא לו ניתוח, אלא לידה. לידה. והמאמצים לשכנע את עצמי שזו באמת לידה.

והמושג החדש- ללדת רוחנית. דווקא אהבתי. הרי פיזית, את בידיהם של הרופאים. מקווה בכל מאודך, שהם יבינו כמה זו הלידה שלך, לא עוד ניתוח על הרצף.

שלרגע יתרגשו כמוני, יבינו שהם "היולדת" בשבילי, יתחברו לקדושת המעמד והאינטימיות שלו. הם לא באמת יכולים, אני יודעת. יש להם רצף דאגות על הראש, והליך רפואי של לסגור את הבטן, שהוא הרבה יותר דרמטי להם מלהוציא את התינוק, ויש להם עוד יום עמוס לפניהם..

אז פיזית- אין לך מה לעשות- הכל קורה בשבילך.

אבל רוחנית- שם גיליתי עולם מופלא.

 

לעצום עיניים. להתחבר לרגעים הללו, לקדושה שברגע הלידה, לדמיין עד שממש מרגישים- שאת מלווה את הנשמה הטריה בכניסתה לעולם, למלל מילים של ברכה עבורה, לנגן לה מנגינה, להזמין נשמות יקרות וגדולות שיהיו איתך ברגעים הללו, ילוו איתך יחד את הבריאה החדשה ברגעים הקדושים הללו- כי הרי אין גבולות כשמדובר ברוח- ודווקא מתוך חוסר הפעולה, הפאסיביות, מתעצם חלקה הרוחני של הלידה אם רק רגישים לכך. לידה רוחנית.

פתאום מבינה, שלהיות אישה, זה באמת כלי. כל מה שאנחנו לכאורה מעניקות- או צריכות להעניק- זה רחם. אני לא נותנת לאישי וילדי אור, אני מאפשרת להם את הסביבה הבטוחה להאיר את האור שלהם. אולי לא פופולארי בקרב הפמניזם, אך המהות האמיתית שלנו היא ההכלה, החום והאהבה המאפשרים, התבונה לראות באחר את האור שלו, ולמצוא את האופן להוביל אותו לבטא אותו.

כך ההריון. אישה לא עושה - חוץ מלהיות. ולשמור על הסביבה. היא כלי.

מרגע ההזרעה, דרך נביטת ניצני העובר, לאורך כל ההריון. באופן מעשי- היא לא עושה אף דבר אקטיבי חיצוני. כל הבדיקות הן בשביל ידע, ההריון יקרה גם בלעדיהם. המקסימום החיצוני שהיא עושה זה נשמרת, נחה, שומרת על תזונתה- הכל כדי לאפשר. לא עשיה - כי אם הכלה.

הגוף, הרחם פועל לבד, וגם פה- העובר נוצר מעצמו (מבוראו) הרחם רק גדל עימו ומאפשר לו את התנאים המיטביים לצמיחתו. ההענקה הממשית היחידה הקורית, שהיא אקטיבית- זה מהשיליה שמעניקה חמצן ותזונה, ואיזה פלא זה, הרי השיליה ייחודית בהיותה איבר שאינו חלק מגוף האישה, אל איבר ייעודי שנברא יש מאין לשם ההריון, ויוצא החוצה בסופו, כי הוא לא חלק מהנשיות המזוככת. ולכן אינו קיים באישה גם כשאין הריון לעומת הרחם המצוי בה תמיד.

ואז השיא- הלידה.

 

אישה נדרשת להסכים לה. אך זה יקרה כך או אחרת- בין אם בהסכמה לכאב או התנגדות לו.

גם בלידה רגילה, הגוף פועל לבד. אישה לא יוזמת באופן אקטיבי ושולט, לא בזמן, לא בהתכווצויות, ואפילו ההוראות של המיילדת ברגעים האחרונים על הלחיצות- הן רק כדי שהאישה לא תקרע, לא כי זה נחוץ ללידה. אנו רק יכולות להקל על התהליך בהסכמה אליו, בהסרת ההתנגדות המכווצת.

הלידה קורית לגמרי מעצמה. מטבע הבריאה.

וכאן אני מוצאת מפגש מנחם בין לידה - ללידה קיסרית. ומכאן זה באמת גם לידה. לא רק ניתוח.

בשניהם האישה לא עושה - כי אם לאפשר ולהסכים.

בשניהם, הקב"ה פועל.

כאן דרך הטבע.

כאן דרך שליחים.

כאן בכח שנברא מימי בראשית, שניתן לחיה באשר היא- ללדת

כאן בכח שחכמת האדם שברא ה'- הוציאה מהכח אל הפועל.

אני כואבת את האובדן של לידת הטבע הזך,

אך לומדת להרגיש את הקדושה של לידת הטבע המשוכלל. בו מעשה שמיים ומעשה ידי אדם נשזרים יחד- תכלית הבריאה. שמים וארץ. כוחות הבריאה, זו מלמעלה וזו מלטה, נפגשים שם בחדר הניתוח- לרגע בו חיים חדשים מגיחים. קדושה.

 

בלידה של אורי, השניה, אחרי 50 שעות של צירים שם לחמתי את מלחמתי האחרונה כלביאה- לנסות ללדת מעצמי, והבנתי שזהו. ניסיתי בכל כוחי , וה' רוצה אחרת. העובר במצוקה וצריך לנתח, ניתוח שאחריו כבר אסור יהיה עוד לנסות ללדת טבעי. התכסיתי בשמיכה, ופני לקב"ה.

אבא, רציתי ללדת. בכל מאודי רציתי. אך גזרת אחרת. ואני שלך וממך. וזה רצונך. ובאופן שאיני רואה- זה מה שטוב עבורי ועבור פרי בטני. אז אני מרפה. מוסרת לך בכאב את רצוני . באמונה תמימה בך. וכך, נלקחתי לחדר הניתוח, לבדי, אפילו אישי לא הורשה להיות איתי.

ולמילות "התנערי מעפר קומי..לבשי בגדי תפאתך- קומי- אורי" זכיתי ללוות את אורי בבואה לעולם- והשכינה עימי. בתודעתי חשה אותה ממש – יחד איתי, מלווה את כניסתה לעולם. והחוויה הזו – התודעה הזו, היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי עד כה בחיי.

 

היום אחרי ניתוח רביעי,

מבינה שהכאב הזה - יולדת קיסרית, הוא אחת המתנות של חיי.

 

 

Printer
הוספת תגובה
FB