המוצרים שלנו
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
הספר "מהבטן באהבה" מאת ד"ר קרלוס רוזנברג
69 ₪

מאמרים אחרונים

06/06/2018 8:50
רגשות אשמה אחרי ניתוח קיסרי? א...
17/04/2018 12:24
הפיזיותרפיסטית סיוון נבות שעוב...

תגיות מומלצות

BOT VBAC אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוות דעת טיפול בצלקת טיפולים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי פרטי ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיפור לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור הלידה של שחר

»
»
»
סיפור הלידה של שחר

גיגי מספרת את סיפור הויב"ק המרגש שבו נולדה שחר. אל תשכחו לעצור לנשום מידי פעם...

שחר שנולדה בלידת ויב"ק לנלק

 

לקריאת סיפור הלידה הראשונה של גיגי (בקיסרי חירום), לחצו כאן.

 

ערב. אני מניקה את שחר על הספה בסלון. אור משחק לידי, עושה שיירת מכוניות ארוכה ארוכה... מנסה להרוויח עוד כמה דקות של משחק לפני שמתחילים מקלחת, סיפורים ולישון. כבר יודע שכל עוד אני מניקה הוא יכול לשחק לו בכייף.

  • "אמא, שחר ינקה כבר מציצי ב'?"
  • "לא. נראה לי שהיא כבר נרדמת לה"
  • "אז כדאי שתניקי אותה גם מציצי ב' כדי שלא ינזל לך סתם חלב...."

וואאאאאהההההההה! אני אמא לשניים!

 

לא ידעתי כמה רחוק אחורה ללכת ואיפה להתחיל. איפה בעצם מתחיל סיפור הלידה הזה. האם בלידה ההיא, של אור, שבפנטזיה הייתה אמורה להיות נפלאה ובפועל נגמרה בקיסרי חירום עם הרדמה מלאה ועם הרבה הרבה נאחס בלב?  ואולי בשנתיים שקדמו להריון הזה, שבהן כבר כל כך רציתי להיות הרה ולא ממש הצליח לי?  ואולי נתחיל בטוב – ביום שישי ההוא בבוקר שפתאום התגלו להם 2 פסים, ממש ממש כשכבר לא ציפיתי ולא חשבתי שהפעם זה אמת?

בסוף החלטתי להתחיל בסוף. ובעצם בהתחלה שהביאה עמה הולדת השחר...

ההיריון הזה התחיל בשמחה גדולה ובציפייה רבה ובאנחת רווחה ענקית. אומנם היו עוד כמה רכבות הרים בדרך,  עם המטומה מדממת מצוואר הרחם וצוואר רחם מקוצר ותחושה של חוסר וודאות. שליש שני גם הוא היה מבאס משהו, אבל בשליש האחרון הרגשתי נפלא. כנראה שדווקא זה השלב האהוב עלי בהריונות.

ברור לי שהפעם אני מנסה לעשות הכול כדי ליצור חוויה מתקנת. מצד שני, בעקבות הלידה ההיא, גם ברור לי שלא תמיד מספיק לעשות הכל, לדעת וללמוד ולהתכונן. לפעמים  המזל לא לצידינו, לפעמים אנחנו נמצאים בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, מוקפים באנשים הלא נכונים... בקיצור, אני מתכוננת לויב"ק (לידה וגינלית אחרי קיסרי) של הלייף, אבל גם מנסה להיות ריאלית ויודעת שלא הכל תלוי רק בי.

 

בשלב יחסית מאוחר  של ההיריון אני מתחילה לבדוק מי ילווה אותי. התלבטות ארוכה בין מיילדת פרטית לדולה. ברור לי שאנסה ללדת במרכז הלידה בלניאדו. בסופו של דבר אני מחליטה שאני מעדיפה דולה ומחליטה לבחור  כדולה בגילה רונאל.  אם כבר דולה אז דולה דולה  - אחת שתיתן לי את כל הביטחון שיש. נפגשנו עם גילה וגם אני וגם הגבר הרגשנו שוואלה. מתאים לנו. הבעיה היחידה היא שגילה לא יכולה להתחייב לי לגמרי ויש סיכוי כלשהו שהיא לא תוכל ללוות אותי . אני מחליטה לבחור בעצמי את המגבה שלה. אחרי לא מעט התלבטויות אני מגלה שהפתרון נמצא לי מול העיניים – אור פינקיס המופלאה, שכבר כמה שנים מצטלבות דרכינו און אנד אוף ובדיוק אני עוברת סדנה מדהימה אצלה.

 עכשיו אני באמת כבר מרגישה מסודרת.

יומיים לפני הלידה אורצ'וק ואני מפנטזים על בילבי (כל הזכויות שמורות לאור) - התינוקת שתוולד. איך הוא יצחיק אותה ומה הוא ילמד אותה ואיך יקראו לה. אור כרגיל מציע את השמות המופלאים שלו: "אולי נקרא לה מנורה"? "ואולי סודה"? "ואולי קקי"? ופתאום, "אולי שחר"?  אני מסתכלת עליו בתימהון. לא יודעת מאיפה פתאום הוא העלה את השם שחשבנו עליו, אני והגבר, בלי ידיעתו. "אתה מכיר ילדה שקוראים לה שחר"? "לא. לא מכיר". "שם יפה שחר". (למרות שגם סודה שם לא רע).

 

הנה זה מתחיל....

יום שלישי בצהריים. אני אמורה לעבוד היום בקופ"ח וצפויים לי הרבה טיפולים. מחליטה לנוח קצת לפני המשמרת. מתעוררת עם משהו שמרגיש כמו בריקסטון. חפיף, יש לי הרבה כאלה כל הזמן. אבל פתאום עוד אחד ועוד אחד. ואני מתחילה לשים לב שיש כאן סדירות. במקרה, או שלא במקרה, אני מקבלת SMS מאור, שמספרת לי שהיא פגשה היום את גילה ושהן דיברו עלי. אני עונה לה: "ואני בדיוק תוהה האם מה שיש לי בחצי שעה האחרונה זה בריקסטונים כואבים מהרגיל או צירים...".

עוברת עוד שעה ועוד שעה ואני מתקשרת לבטל את המשמרת שלי וגם שולחת SMS לגילה. מוודאה שהיא פנויה היום היא פנויה. יש.

האמת שהייתי בטוחה שבילבי תיוולד עוד שבוע, שבועיים. שהיא תהיה מזל אריה. לא עכשיו. אבל היום הוא היום הראשון שבו הרגשתי שדווקא מתאים לי ללדת כבר. עד עכשיו לא התאים לי. היו לי תוכניות... מחר יום הנישואים שלי ושל הגבר. תכננו ללכת למסעדה. יכול להיות שצפויה לנו חגיגה מסוג אחר? גם לבן בבית חולים יכול להיות לא רע... כל עוד תהיה שם גם תינוקת בחיקנו.

 

כבר ברור לגמרי שלא בריקסטונים ולא נעליים. צירים צירים. אחד הדברים המבאסים שקרו לי בלידה הקודמת הוא שהגעתי מוקדם מדי לבית החולים. הפעם אני ממש לא רוצה שזה יקרה ולכן היה לי ברור שכל עוד אפשר לבדוק לפני שמגיעים ללניאדו – אעשה זאת. אז אחרי שעתיים וקצת של צירים כל חמש דקות אני מחליטה לקפוץ למוקד בריאות האישה בחדרה. לוקחת איתי את הגבר וגם את אור ומסבירים לילדון שבבדיקה יראו אם אמא צריכה להמשיך מכאן לבית היולדות ושבילבי תיוולד בקרוב (ואז חברה טובה תבוא לאסוף אותו), או שנחזור ביחד הביתה. אורצ'וק מתרגש מאוד...

שנייה לפני שנכנסים למוקד, באמצע הרחוב בחדרה, הקטנצ'יק מרים לי את החולצה ונותן לי נשיקה ע-נ-ק-י-ת בבטן.  אני מחבקת אותו. אוהבת אותו כל כך.

אחרי שהאחות הנחמדה עושה לי מוניטור  ובילבי נמה לה שנת צהריים עמוקה, רופא מוכר ולא סימפטי שואל אותי בנהמה "מה זה המוניטור הזה?" ו"למה באת" ו"ברור שלא תהייה שום פתיחה אם אין ציר כל 2 דקות" ובכלל, "כשיש צירים תלכי לבית חולים, לא לפה" וגורם לי להצטער שבאתי לשם בכלל. האחות דווקא מתלהבת מהצירים ומאחלת לי בהצלחה.

אני מבינה שאין למה למהר. אור שואל בהתלהבות: "נו, בילבי תצא היום?", אומרים לו שבינתיים לא. מחליטים ללכת לים. בחוף של שדות ים השמיים סתווים משהו והשקיעה בעיצומה. אנחנו צועדים לנו בכייף, עושים הפסקות לצירים. אור גם הוא "עושה תרגילים כמו אמא" ומנענע אגן... לומד להניח לי בזמן ציר ואח"כ בא לחבק ולנשק. מצלמים מלא תמונות.

 

כבר ערב. מגיעים הביתה. גילה רונאל מתקשרת ומעדכנת אותי בצער שמסיבות אישיות ובילתי צפויות היא לא תוכל ללוות אותי בלידה. אני מתבאסת לרגע ומוודה שאור תוכל להיות איתי. יכולה. איזה מזל... מכאן ועד שאני מחליטה לנסוע לבית היולדות אני בקשר טלפוני לסירוגין גם עם גילה (שממשיכה לייעץ ולתמוך בי טלפונית) וגם עם אור.

בבית הצירים כבר יותר צפופים ויותר כואבים, אבל עדיין קצרים.  הגבר שלי עסוק בענייני ארוחת ערב – מקלחת – סיפורים, אני עם עצמי בסלון. שמה דיסק של tricky ורוקדת. קצת מקלחת  (כמה ימים אח"כ עוד המשכתי אינסטינקטיבית לנענע אגן בכל פעם שנכנסתי למקלחת...), קצת כדור פיזיו. אחרי שהילדון נרדם שולחת גם את הגבר לישון.  טוב לי ככה לבד עם עצמי וגם רוצה שהגבר יצבור כוחות. מעדכנים את החברה הטובה שאמורה לישון פה עם אור כשניסע לבית היולדות להיכנס לכוננות...

יש לי צירים כואבים וגם תחושה של לחץ כמו לקקי. גילה אומרת שזה סימן טוב, סימן שהראש של הקטנה יורד עוד ועוד.

אני קצת מתעייפת וגם לי מתחשק לנוח קצת. אור מייעצת לי לשתות חצי כוס יין כדי שתהיה קצת הפוגה בין הצירים ואוכל לנוח קצת. היין עושה לי נעים בראש ואכן הצירים כרגע הופכים להיות כל 5 דקות. באופן מפתיע אני שוכבת על הספה (!) ומצליחה לנקר בין הצירים הכואבים כואבים. בין לבין אני מדברת עם גילה, שמייעצת לי כן לנסוע לבית היולדות בקרוב כי נשמע שאני מתקדמת. אני מחליטה להנות קצת מהניקורים האלה ומההשפעה של היין... עדיין לא רוצה לנסוע.  אור הדולה הולכת לישון ואנחנו מסכמות שאתקשר להעיר אותה כשארגיש שזה זה.

 

נראה לי שככה עוברת לה עוד איזה שעה לפחות...

הלחץ של הקקי גובר. הולכת לשירותים. וזהו. לא מצליחה לקום מהאסלה. הצירים גוברים וכואבים, באיזשהו שלב יש פלאף כזה לתוך האסלה ואני מבינה שירדו לי המים, מתחילה הפרשה דמית. כואב לי מאוד. אני מבינה שצריך ע-כ-ש-י-ו לנסוע לבית היולדות.              אני לא מצליחה להקים את עצמי מהאסלה כדי להעיר את האהוב שלי ונזקקת לכמה שאגות של השם שלו עד שהאדון מתעורר... ממלמלת לו שיתקשר לאור הדולה לצאת ולחברה שתבוא.   אני עדיין תקועה שם באסלה ואיכשהו בכוחות אדירים כשהחברה מגיעה מצליחה לקום. כבר ממש לא בעניין של לתקשר במילים ונפרדת ממנה בחיבוק ונשיקה.

זהו. אחת וחצי בלילה בערך ואנחנו בדרך ללניאדו. אני בעמידת שש באחורה של האוטו. מקללת בליבי את האם אמא של מי שהחליט לשים במפרים בגובה מטר ובמרחק כל חצי שנייה מחבצלת השרון ועד הכניסה ללניאדו. אלוהים, כמה שכואב לנסוע על דבר כזה בזמן צירים. באיזשהו שלב יש אוטו שנוסע מאחורינו ואני בתחושה שהנהג ממש רואה אותי, כי האורות שלו נורא חזקים לי בעיניים ומפריעים לי. שמה מגבת על הראש ומתנתקת...

אני כבר מודיעה לאהוב שיש מצב שאני לא נכנסת למרכז הלידה ושאני רוצה אפידורל. פוחדת שאם עכשיו כל כך כואב לי מה יהיה אח"כ. פוחדת שאגלה שאני בפתיחה לא מי יודע מה רצינית ואיך אמשוך ככה עוד.

 

אנחנו בחנייה של לניאדו. עוצרים כל רגע לציר. פתאום אני מרגישה מגע אחר על הכתף שלי, מסתובבת ורואה את אור הדולה. חיבוק ושימחה גדולה שהיא כבר שם. ציר ועוד ציר ועוד ציר עד שמגיעים למיון יולדות. מרגישה שאור קצת מופתעת מהתדירות של הצירים.    מתקבלים בחיוך גדול ע"י אסתי המיילדת – פרצוף מאיר וקורן שכולו טוב. קצת קשה לבדוק לי פתיחה עם כל הצירים האלה, אבל אחרי שבדקה עוד פעם כדי להיות בטוחה היא מכריזה – "יש לך פתיחה 8-9". אני מקבלת שוונג של היי, מרץ ואדרנלין. מה פתאום אפידורל? אני רוצה למרכז לידה! ע-כ-ש-י-ו!!! איזה כייף שאני בפתיחה כזאת! אין מאושרת ממני. אור יוצאת לספר לאהוב שגם הוא מאושר בטירוף.

רופאה הזויה מאין כמותה מחליטה להשבית קצת שימחה ופותחת בשרשרת אינסופית של שאלות. אני מדקלמת מספרי תעודות זהות, כתובות, סוגי דם, מספר הריונות ולידות. השאלות חוזרות על עצמן בורסיות שונות. אני כמו טעטעל'ה עונה. ציר ועוד ציר ועוד ציר.

מסיבה לא ברורה היא מחליטה לקחת לי בדיקת דם כדי לוודא סוג דם (אחותי, זה כתוב לי בתיק!), מנסה כמה סוגי מזרקים ובסוף לוקחת לי דם מגב כף היד. ציר ועוד ציר ועוד ציר.

 

סופסוף משחררים אותי למרכז הלידה. אסתי המיילדת אומרת לנו שהיא תהייה איתי בלידה (אח"כ אור הדולה מספרת לי שהיא ביקשה להחליף את המיילדת שהייתה אמורה להיות במרכז). אני שמחה שהפרצוף הקורן והטוב הזה יהיה איתי בלידה. ובכלל, יש לי תחושה טובה, של ביטחון, שאני מוקפת בדמויות טובות ומאירות וזה נותן לי כל כך הרבה כוח.

אני נורא רוצה שהאהוב ישים דיסק אבל הרדיו דיסק לא עובד. שמים רדיו. אני נוחתת על כדור הפיזיו, אור מעסה אותי, אבל אני לא ממש מספיקה להעביר על הכדור הרבה זמן, כי כבר נראה שמתחילים להם צירי לחץ. כנראה שהג'קוזי ושאר הפסיליטיז של המרכז לא ממש יזכו לראות אותי הלילה. אני מכריזה שבגלל חולשה של רצפת האגן אצלי המליצו לי לא ללדת בכריעה וכן על הצד או בעמידת שש. אני נשכבת על המיטה על הצד, האהוב מחבק אותי מאחורה, נשען על הקיר. תחושה מאוד מחבקת ומכילה ללדת כך.

אחד הדברים שחששתי מהם מהלידה הוא הפחד שלי להשתחרר, לצעוק, לאבד שליטה. אבל איפה. מרגע לרגע אני שואגת יותר ויותר. מרוצה מעצמי על היכולת הזו. מדהים אותי הקול הזה, היכולת הזו החייתית שיוצאת ממני. אני לוחצת ושואגת. עוד ציר ועוד ציר ועוד ציר.

יש לי המון תמיכה. כל הזמן האהוב ואור ואסתי מחזקים אותי ומחמיאים לי על כמה יפה אני לוחצת ושהנה... עוד מעט... צירי הלחץ ארוכים וכואבים. כל הזמן אני חושבת שהנה, תיכף, אבל לא. עוד לא. ציר ועוד ציר ועוד ציר. באיזשהו שלב מופיע לו ראש קטן ומלא שיערות שחורות (שינוי מרענן לאותו תינוק קירח שיצא לי בפעם הקודמת J).

 

אני צועקת לה "תצאאאאאאאאאאאאי! תצאאאאאאאאאאאאאאי!!!!".

 

וברגע אחד, בשעה 4:30 לפנות בוקר, לפני עלות השחר, פורצת לה שחר הקטנה בגל גדול של כאב שאחריו הקלה. בחיי שאין רגע מרגש מזה. היא מונחת לי על הבטן ואני מאושרת. עדיין לא מאמינה שזה קרה לי, שהיא נולדה כמו שנולדה, שהייתה לי לידה כזאת. לידה כזאת שאם הייתי שומעת עליה הייתי רוצה כזאת לעצמי.

האהוב חותך את חבל הטבור אחרי שזה מפסיק לפעום. כמה לחיצות והשיליה יוצאת. אסתי מראה לנו את השיליה ומסבירה  לי ולאהוב ואנחנו מתלהבים מהדבר המופלא והענק הזה.

 

יש לי חתך אחד. הו שלום, תראו מי באה. הרופאה ההזוייה באה לתפור אותי.  היא אומרת לי "שו שו שו" כל פעם שאני אומרת "איי". אני אומרת לה בחיוך שזה בסדר להגיד איי כשכואב.

מושיבים אותי מול החלון שמשקיף אל הים, אור ראשון של בוקר. אני מאושרת. אומרת לאסתי "בואנ'ה, הלניאדו הזה זה אחלה מקום". כל כך נהניתי ללדת שם. אור מביאה לי תה מתוק. אני כולי היי ואדרנלין. הקטנה לא ממש בעניין של לינוק. מלקלקת כמו חתלתולה קטנה. מתוקונת.

אנחנו יושבים לנו כולנו, האהוב, אני והקטנה, אור ואסתי ומנהלים שיחה ארוכה ונעימה. על הלידה של אז ועל זו של היום, על כמה היה לי מדהים וכמה היה לי טוב ללדת איתם, על איזה כייף זה לגדל ילדות וכמה מבאס זה כשהן מתחילות לבקש שיקנו להן בראציות... מדהים אותי שככה אני אחרי לידה.

 

עוברות שעתיים. אנחנו רוצים להשתחרר מוקדם. אסתי מציעה לנו לעבור לחדר לידה רגיל לבד, עד שנסיים את הבדיקות, במקום למחלקת האשפוז. סבבה. מתאים לנו להמשיך ככה לבד. אסתי מסיימת את המשמרת ונפרדת מכולנו בחיבוק גדול ונשיקה. גם הכימיה בינה ובין אור הייתה נהדרת, מה שעוד יותר חיזק את תחושת ההרמוניה שהייתה שם.

אור נשארת איתנו עוד. משחזרים ביחד רגעים מהלידה. מתקשרים לילדון שלנו לספר. החברה מספרת שהוא התעורר בבוקר, ורק אחרי כמה דקות ירד לו האסימון שזו היא שם והוא צהל "אמא בבית החולים!". מספרים לו שבילבי נולדה ושקוראים לה שחר... מרגש. בערך בשמונה בבוקר נפרדים באהבה גדולה מאור הדולה.

 

וכך מתגשמת לה הפנטזיה ההזוייה שעברה לי בראש עוד אתמול – אני והאהוב יושבים לנו בבוקר יום הנישואין  השישי שלנו ואוכלים לבן. בחיקי מונחת לה המתנה הכי מדהימה שיכולה להיות.

 

ב10:30, 6 שעות אחרי שילדתי, אנחנו נוסעים הביתה. תענוג. האהוב אפילו הולך לקחת את הילדון מהגן. הילדון מספר שכולם בגן ישבו ושרו לו את "אחותי הקטנה"... "קוראים לה שחר, שחר, שחר, שחר... והיא של אורצ'וק, אורצ'וק, אורצ'וק אורצ'וק..."

 

ועכשיו אנחנו 3 שבועות אחרי. עדיין לא מאמינה שכך היה. ההיי והאדרנלין נמשכו לפחות יומיים. אח"כ הגיע הפוסט. מסתבר שלידה קלה היא לא ערובה לפוסט קל ולהנקה קלה. אני לא חושבת שהמעבר לשניים היה החלק הקשה. להפך, הילדון בינתיים מדהים ומפתיע (רק פעם אחת הוא שאל אם "אפשר להנמיך אותה קצת" כשהקטנה צרחה בדציבלים מפחידים, ובפעם אחרת בירר בעדינות "עד איזה גיל תינוקות בוכים"...). החלק הקשה הוא שוב, שיש תינוק חדש בבית. ושוב הימים האלה, האינטנסיביים, והלילות האלה בלי השינה. ושוב, ההנקה הזו שלא  ממש הולכת חלק. אבל הפעם אני יודעת שזה רק משתפר עם הזמן. יודעת כמה כייף זה הופך אחרי.

 

ואני מאושרת. מאושרת להיות אמא לשניים.

 

Printer
הוספת תגובה
FB