עקבו אחרינוהשהות במחלקת יולדות היתה טובה ומנחמת. אחיות נפלאות, מלטפות, מחזקות. היה דוקא איזה יתרון לשהות הארוכה יותר של חמישה ימים, ולתמיכה הנפלאה שזכיתי לה במהלכה. גם רוב האחיות בתינוקיה היו מקסימות, במיוחד אחות אחת בשם פאטם - ערביה צעירה ומתוקה שכל הזמן חיזקה אותי על ההחלטה להניק בלעדית, ואפילו שלא ממש נתנה לי עזרה ספציפית, התמיכה המורלית שלה היתה כל כך חשובה לי, ושיחקה תפקיד משמעותי בכוח שלי להמשיך בזה. במיוחד כשהיא היתה במשמרות לילה, ששם היו הרגעים הקשים באמת של ההנקה.
לעומתה היתה אחות אחת שכמעט הצליחה לחרב לי את ההנקה בהערותיה. באמצע לילה קשה של חוסר שינה היא נבחה עליי כשהוא בכה מרעב ולא הסכים להתחבר לשד, במקום לעזור לי. הנקתי אותו בלילה ולאחר מכן הלכתי לשאוב כדי שיהיה לו חלב להמשך הלילה, וחמש דקות אחרי סיום ההנקה הוא החל לבכות בתינוקיה שוב. היא תפסה אותי באיזה חדר באמצע השאיבה והתחילה לנבוח עליי שהוא שוב בוכה. בשלב הזה די נשברתי. אמרתי לה שעיניה הרואות - אני שואבת, ומה עוד אוכל לעשות? אפילו הרמיזות המעצבנות שלה שאין לי מספיק חלב לא עמדו במבחן המציאות כי ישבתי שם עם בקבוק חצי מלא בחלב שאוב בכמות יפה מאד. זו היתה הפעם השניה שאישרתי לתת לו מטרנה בבית החולים, כי לא יכולתי להתמודד עם האחות הזו. נותרתי בחדר עם המשאבה והמון המון דמעות... זה היה הרגע בו החל הבייבי בלוז אצלי. כשבאתי אח"כ עם החלב השאוב היא שוב נבחה עלי שהוא כבר אכל מטרנה וזה יחזיק אותו עד הבוקר. שאלתי מה לעשות עם החלב השאוב, והיא אמרה שיש מדבקות בגיליון שלו, להדביק ולשים במקרר. כשניגשתי אליו ראיתי שהמדבקות נגמרו, ורק המבט עליו גרם לי לפרוץ שוב בבכי. חזרתי אליה בוכיה ואמרתי שנגמרו המדבקות. ואז הנשמה הטובה הזו נובחת עליי: "אבל מה את בוכה? אני לא מבינה!". כבר לא יכולתי לענות. כי היא באמת לא מבינה.
בבוקר התברר שהמטרנה ממש לא החזיקה אותו עד הבוקר, ובמהלך הלילה הוא אכל גם את החלב ששאבתי.
בתינוקיה היתה גם נינה המקסימה, שהיא יועצת הנקה מוסמכת אבל לא מועסקת שם בתקן הזה, ולכן היא רק מגניבה מהצד עזרה כמיטב יכולתה. אמנם דיברתי איתה רק כמה דקות, אבל עצותיה היו שוות זהב.
כמה מילים על כמה דברים
ביות - רציתי להיות בביות, אבל בגלל הקיסרי אמרו שאוכל לעבור לביות רק ביום הרביעי לאשפוז, מה שיצא כבר לא כ"כ רלוונטי. בפרט שממילא את הרוב המוחלט של היום (ותכל'ס גם הלילה) בילינו ביחד, אור ואני. אבל אני יכולה להגיד שלמרות החששות שלי מזה, הבנתי שדוקא קל יותר לנוח כשנמצאים בביות. כשאור היה בתינוקיה וקראו לי להניק, הגעתי אליו כשהוא כבר בוכה וצורח וקשה היה הרבה יותר להניק אותו ככה. כשהוא היה בעריסה לידי יכולתי להגיב מיידית לכל סימן של רעב, הרבה לפני הבכי, וכך שנינו היינו יותר רגועים ושמחים. האחיות בתינוקיה עושות עבודת קודש, ורובן עושות זאת בסבלנות ועדינות ראויות להערצה, וגם עדיין מתרגשות מהילדים שהן רואות. אבל עצם הסיטואציה שצריך לקרוא לאם להניק, ולוקח לה כמה דקות להגיע, היא הבעיה בעיני.
ימים ראשונים בבית - קשה קשה קשה.... מהרגע שעזבנו את ביה"ח התחלתי לדמוע, בהתחלה מהתרגשות, ואח"כ מהשוק הגדול שמאד מאד קשה לעכל, השוק של השינוי העצום הזה בחיים, שאין בכלל מילים לתאר אותו. צריך להתכונן, צריך לחשוב גם על הימים שאחרי הלידה ולא רק הלידה עצמה, אבל שום דבר לא יכול להכין אותך באמת לשינוי הזה. הגענו הביתה, לכאורה אותו בית מוכר, אבל שום דבר לא היה כמו קודם! הגענו לאותו בית, אבל לחיים חדשים לגמרי. בכיתי המון בכל השבוע הראשון בבית. בכי של נפילת הורמונים, בכי של קושי גדול, בכי של עייפות, בכי של קשיי הסתגלות למצב החדש, בכי של פרידה מחיי הקודמים, בכי של תחושת אובדן שלא ממש ידעתי לפרש, בכי של פספוס ואכזבה על הלידה הטבעית שכל כך רציתי ולא היתה, בכי של סמני שאלה אם היה משהו שיכולנו לעשות אחרת ולהמנע מהקיסרי, בכי שאפילו לא נבע מקושי אובייקטיבי, כי למען האמת בנזוגי עשה פה ממש את הכל חוץ מההנקה, והבית היה מלא באוכל שחברים הביאו לנו. אבל השינוי הפתאומי הזה הוא כל כך גדול שבאמת קשה להכיל אותו. ובאמת לא נראה לי שאפשר להתכונן אליו באמת.
אחרי כמה ימים זה התחיל להשתפר. כל יום אני בוכה קצת פחות. כל יום יש נקודה חדשה של אופטימיות או הצלחה. יום אחד הצלחנו סוף סוף לשים אותו במנשא מבלי שיבכה. יום אחר קיבלנו מרווחים קצת יותר סבירים בין ההנקות בלילה. הלילה הוא כבר אכל כל ארבע שעות!!
אור מתוק אמיתי. ילד טוב וחמוד שבאמת מלא באור וממלא את כל רואיו באהבה. לאט לאט זה מתחיל לגבור על הקושי...
הכנה להנקה - חובה!! בגלל שאני גרה בחור שאין בו יועצות הנקה שמגיעות לביתי, בחרתי ללכת לפגישת הכנה להנקה לפני הלידה. איזו בחירה נבונה זו היתה!! בפגישה עצמה עוד לא ממש הבנתי כמה היא תרמה לי, אבל ברגע שהתחלתי להניק בבית החולים, ופתאום הרגשתי שאני יודעת מה נכון ומה לא, הבנתי כמה זה היה חשוב. וזה חשוב מהרגע הראשון - אי אפשר לחכות ליועצת שתגיע אחרי יומיים בבית או משהו כזה. חשוב להצליח להניק כבר בבית החולים. לכן חשוב לעשות הכנה כזו - גם אם יש לכן יועצת באיזור שתגיע הביתה אח"כ. ברור לי שלהכנה הזו יש תפקיד אדיר בהצלחה של ההנקה אצלי.
אם מישהי כאן גרה באיזור ירושלים או בנימין - ליסה ש"ץ שאיתה נפגשנו היתה נהדרת ואני ממליצה עליה בחום.
בן הזוג האהוב שלי - מדהים איך אפשר להמשיך להתאהב אחרי 13 שנה! הוא מפעים אותי בכוחות שלו - מחזיק כאן את כל הבית - תינוק פצפון, אם בוכיה, וכלב פצוע ודורש תשומת לב (שלמה שלנו החליט לקבל את תסמונת האח הגדול המוזנח, וכשהיינו בבית החולים הלך מכות עם כלב אחר, נפצע, ואחר כך גם התחיל להתגלגל בעפר ולזהם לעצמו את הפצע. עוד כשהיינו בבי"ח בנזוגי נאלץ ללכת איתו לוטרינר לפני שהוא בא אלי, ואחרי שחזרנו גם נאלצנו לשלוח אותו עם חבר לניתוח, כי הפצע הזדהם. מאז הוא סגור בדירה ריקה לידנו - זה כלב שרגיל להיות חופשי בחוץ - ובנזוגי צריך לתת לו תרופות, לקחת אותו לטיולים וגם סתם לתת לו תשומת לב). לשמחתי אנחנו חיים בחברה שגם מאפשרת לו חופש ארוך יחסית כדי להיות איתי ולעזור לי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה הולך לעבודה אחרי יומיים. רק המחשבה על זה שזה אולי יקרה בשבוע הבא עדיין מבעתת אותי. אפילו לא בגלל הקשיים הפרקטיים. פשוט עצם התמיכה שלו והידיעה שהוא איתי כל כך מחזיקה אותי...
כמו שהיה ידוע מראש, הוא אבא מדהים! כל כך מלא ברוך ואהבה ליצור הקטן הזה מהשניה שהוא יצא החוצה. הרבה יותר ממני. כולו מרחף על ענן של אושר מהרגע הראשון. מדבר איתו, מטפל בו, מחליף לו חיתולים. ואני נמסה רק מלראות אותם יחד...
