מה לא בסדר אתי שילדתי בקיסרי?

התשובה לזה היא קודם כל – שום דבר.

את בסדר. בסדר גמור.

זה שילדת בניתוח קיסרי לא אומר כלום עלייך, על מי שאת, על תפקודו של הגוף שלך או בריאותה של הנפש שלך.

זה לא אומר כלום על האהבה שלך לילד שלך, שיגדל להיות תינוק שמח, בריא וחייכן.

זה לא אומר כלום על היכולת שלך לטפל, לעטוף ולהניק את התינוק שלך.

זה אפילו לא אומר שבלידה הבאה שלך תצטרכי ללדת שוב בניתוח קיסרי.

מה שזה כן אומר, זה שעכשיו, יחסית לנשים שלא ילדו בניתוח, יהיה לך הרבה יותר קשה.

זה מה שלא בסדר.

אבל לא בך. במצב.

המצב של הגוף שלך, הכוחות שלך, ההורמונים שלך ולפעמים אפילו של הנפש שלך – לא זהים למצב של מי שילדה לידה רגילה.

אני זוכרת מעצמי, שילדתי גם בלידה רגילה וגם בניתוח.

אחרי הלידה לקח לי יומיים פלוס מינוס לחזור לתפקוד סביר, שכלל לילות ללא שינה והנקות מסביב לשעון, ואחרי שבועיים חזרתי לעצמי כמעט לגמרי.

כלומר, עדיין הייתי אחרי לידה, אבל היו לי כוחות להסתובב בחוץ כמה שעות עם העגלה והתינוק, לקום אליו בלילה, לתפקד בבית, להתייחס לאח הגדול.

אפילו ליהנות.

אחרי הניתוח?

גם אחרי שבועיים כל קימה מהמיטה טלטלה אותי במערבולת של כאב, השתדלתי לא להשתעל ולא לצחוק כי כל צחוק הבעיר לי את האזור של הצלקת.

כתוספת גם חטפתי זיהום בחדר הניתוח, ככה שההחלמה הייתה אפילו יותר ממושכת.

אחרי הלידה ההנקה זרמה בקלות וברוגע, יכולתי להניק איך שרציתי, באיזו תנוחה שרציתי, גם בישיבה וגם בשכיבה והכל היה כל כך פשוט וקל, שהמשכתי עם זה כמעט שנתיים וחצי...

אחרי הניתוח, היה לי קשה להניק בכל תנוחה, פחות או יותר, וכשהצלחתי סוף סוף למצוא תנוחה שבה לא יכאב לי בטירוף –

זו הייתה תנוחת הפוטבול – נעזרתי באלף כריות, והכניסה לתנוחה הזו הצריכה 10 דקות של מאמץ ותינוק צורח.

שלא לדבר על זה שכמעט בלתי אפשרי להניק בתנוחה הזו מחוץ לבית....

אחרי הלידה, הבטן שלי ירדה.

אחרי הניתוח – גם חודשיים אחרי הניתוח – נראיתי כאילו אני עדיין בחודש תשיעי.

אחרי הלידה, הרגשתי מאוהבת בטירוף בבן שלי, רציתי רק  להסניף אותו ולהניק אותו ולהיות איתו כל הזמן.

אחרי הניתוח, לא הרגשתי אהבה, או חיבור.

הרגשתי שהגעתי לבית חולים ללדת – ובאמצע הלידה הכל נקטע פתאום, הועברתי לחדר ניתוח והורדמתי, והפעם הראשונה שבה ראיתי את הילד שלי הייתה במחלקה, דרך הנייד של בעלי.

אחרי הלידה הרגשתי אישה, שילדה תינוק.

אחרי הניתוח הרגשתי פגומה ומוחלשת.

שמשהו לא בסדר בי ובגוף שלי.

כי בסך הכל הגעתי ללדת – וסיימתי כחולה אחרי ניתוח, עם פצע בבטן.

כי לא "הצלחתי" לא -  "ילדתי" ולא - "ניהלתי את הלידה שלי".

אולי זה מה שלא בסדר.

הרגשות האלה, האכזבה מעצמנו, הכמות  הכל כך מוגבלת של האהבה שאנחנו נותנות לעצמנו, למול הכמות הלא נגמרת של ההאשמה העצמית, והשפיטה - העצמית והרבה פעמים גם של הסביבה.

הסביבה שלא כל כך מבינה מה "הביג דיל".

"אז ילדת בניתוח, אפשר לחשוב...".

" העיקר שאת והתינוק בסדר".

ואולי זה מסוג הדברים שאפשר להבין רק אחרי שמקבלים פרופורציות.

כי רק אחרי שחוויתי גם לידה רגילה הבנתי כמה אני לא חלשה בעצם, כמה אין בי שום דבר פגום, כמה לא נכון ולא בריא לראות את זה רק דרך הפריזמה הזו של ניתוח למול לידה רגילה.

אישה שעברה ניתוח קיסרי זקוקה להמון עזרה פיזית בדרך להתאוששות והחלמה.

אישה שעברה ניתוח קיסרי זקוקה שיקשיבו לה, שיכילו ויכבדו את הרגשות שלה, גם אם הם קשים, בדרך לאיזון ולפרופורציות.

אישה שעברה ניתוח קיסרי היא אישה שילדה תינוק, רק שהרבה יותר קשה לה, מכל המובנים, ומה שהיא הכי זקוקה לו עכשיו – זו תמיכה.

ענת שפר

בעלים ב- "לשוב ללדת" – הכנה ללידות ויב"ק, קבוצות הקשבה לנשים אחרי ניתוח קיסרי.

לחצו כאן ותנו לייק על מנת להיכנס לרשימת התפוצה:

http://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%9C%D7%93%D7%AA/273024122747330