מאמרים אחרונים

28/06/2020 9:51
איך באתי עם תוכניות אבל בסוף ק...
21/06/2020 8:44
סיפור הלידה של מור בניתוח קיסר...

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי פרטי ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיפור לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

ניתוח קיסרי חירום באיכילוב

»
»
»
ניתוח קיסרי חירום באיכילוב
לידה בניתוח קיסרי

הסיפור שלי התחיל הרבה הרבה לפני הלידה.
לפני שהתחתנתי עם בעלי (שיחיה) לא ידעתי אם אני בכלל רוצה ילדים, אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שחלמו על שמלה לבנה וילדים קטנים, אף פעם לא שיחקתי בבובות או ב״משפחה״ הייתי טומבוי, שיחקתי בנינגו׳ת   
המחשבה הזו תמיד דפקה לי בחלק האחורי של המוח, ׳איך את שעובדת עם ילדים מגיל קטן לא רוצה ילדים?!׳ המחשבה הפחידה אותי מאוד כי מטבע האדם להיות אגואיסט והייתי ציפור חופשיה ופחדתי להיכנס לכלוב.
אז הבאתי כלב   כדיי לראות אם אני יכולה לדאוג לעוד מישהו חוץ מעצמי ומת״א עברתי לפ״ת.
התברגנתי.


כעבור כ-3 חודשים מיכאל (בעלי) נכנס (שוב) לחיי, הרי למדנו יחד מבית ז׳-יב׳ היינו חברים מאוד טובים ומהצבא כל אחד פנה לדרכו ונפגשנו באירועים חברתיים, תמיד חברים טובים .
אז חידשנו את הקשר יצאנו,בילינו, צחקנו, שתינו, טסנו וכאשר חזרנו התפנית קרתה והפכנו לזוג.
התחתנו והשלב הבא ילדים.


פחדתי כל כך בהתחלה כי לא רציתי משהו בי עצר אותי.
לאט לאט עם הבטחון בקשר, הבנה והכלה רבה, הצ׳אקרות נפתחו הפחד נעלם והבטן גדלה  .
במהלך ההריון המשכתי להתאמן, פילאטיס, שחייה, כול והרבה הליכות.
ככל שההריון התקדם התרגשתי יותר, ציפיתי יותר וקיוויתי שהגוף לא ישתנה.
(שטויות במיץ עגבניות הגוף משתנה ועוד אך עם אימונים נכונים הוא חוזר למוטב).

 

אני רציתי לידה טבעית, התלהבתי מחדר הלידה הטבעי וכל המכשירים שיש שם (אתלטית בנשמה), והחלטתי שאני מגיעה עם ראש פתוח, מה שיהיה יהיה הכי חשוב ששתינו נחזור הבייתה בריאות ושלמות.

ואז ב04:00 לפנות בוקר קמתי לשירותים, מסתבר שירדו לי המים (40+5) הערתי את בעלי ויאאלה לליס (איכילוב). מגיעים נרשמים, מיילדת בודקת, הופה נכון יש לך ירידת מים ובאותה נשימה אומרת לי ״מעכשיו אסור לך לזוז ולרדת מהמיטה״.
עוברות שעתיים וכל רבע שעה מיילדת אחרת בודקת שהכל תקין במוניטור ואז המיילדת ניגשת ואומרת:
 את עוברת למחלקת טרום לידה תהיי שם ונראה אם יתחילו צירים.
עברנו, התמקמנו ולקראת הערב מתחילים כאבים, אני שמחה חושבת

שזה התחלה של צירים, יושבת להנאתי על הכדור פיטבול ועושה סיבובי אגן.
המצב הזה נמשך 5-6 שעות.
הולכים לישון לא מרגישה את העובר נכנסת ללחץ, דורשת מוניטור, מחברים אותי ל45 דק ורואים שתקין.
הלילה עובר.


06:00 האחות מגיעה בוקר טוב אתם עוברים לחדר לידה, את מתחילה לקבל זירוז.
מגיעים לחדר לידה, מקבלת אותנו מיילדת מס׳ 1. 
לאחר 1 נכנסת מיילדת מס׳ 2.
לאחר 8 שעות נכנסת מיילדת מס׳ 3.
אין התקדמות.


לאחר 8 שעות מיילדת מס׳ 4 + רופא מחליטים שהגיע הזמן לקבל זירוז (פיטוצין).
רמה 1 קליל 
רמה 2 נסבל
ברמה 3 צרחות ״עכשיו אפידורל״.
כל הזמן הזה בעלי בחדר לומד בעל פה את המוניטור, יודע איזה קו מראה על כל דבר.
המרדים נכנס, ואו חתיך עם חיוך כובש (בעלי עדיין בחדר) סטייל האנטומיה של גריי אצלי בחדר.


מקבלת אפידורל (בצורה מושלמת) מחברים לי קטטר ועדיין על המיטה, עברו כבר 24 שעות להזכירכם.
מיילדת מס׳ 5 יאאלה במשמרת שלי את יולדת! לא באמת קרה!
מיילדת מס׳ 6 זה אותה מיילדת מס׳ 3 היא רואה אותי ״את עדיין פה?!?״ 
מכירה כבר את כולן! וכל אחת שנכנסת בודקת אותי ומכניסה את ידה כאילו אני הכותל המערבי וצריך להכניס פתקים.

 

אני על המיטה בלי יכולת לזוז מפוצצת באפידורל אחרי 48 שעות שאין התקדמות כלל, פתיחה 1 וצוואר אחורי! 
הרופאה נכנסת ואומרת שיש ירידות דופק.
ופה הלחץ מתחיל להתגבר ממש!
מזיזה אותי, מסדרת לי את המוניטור, עוצרת את הפיצוטין, נושמת לרווחה יש דופק הכל בסדר.
הלילה יורד ואני בחרדות, בעלי מקשיב למוניטור, מסדר קיפול קיפול, דף דף.
מיילדת מס׳ הפסקתי לספור בשלב הזה, נכנסת ואומרת לכו לישון ב24 שעות הבאות תצטרכו הרבה כוחות.
מסתכלת על בעלי, מקבלת ממנו תמיכה בעיניים.
טוב הולכים לישון.


אמצע הלילה שיירה של מיילדות, רופאים ואחיות מינימום 10 אנשים אצלי בחדר ואני בחרדות! דנה קומי תזוזי אנחנו לא רואים דופק.
הרופאה בודקת אותי נוגעת בי ונושמת לרווחה יש דפוק.
ואני - עוד רגע מתעלפת ובעלי הר געש שעוד רגע מתפוצץ. 


הרופאה מיידעת אותנו שיש סיכוי שאם המצב לא יתקדם בשעות הבוקר אני הולכת לקיסרי, שאני אקח את זה בחשבון. השיירה יוצאת והברז נפתח, בוכה לבעלי כמו ילדה קטנה.
אחרי למעלה מ48 שעות שאני מחוברת לפיטוצין ואפידורל לא עיניין אותי איך ללדת העיקר שהילדה שלי, האוצר שלי, הלב הקטן שגידלתי 9 חודשים בתוכי תצא בריאה ושלמה.
הבוקר הגיע וכוחות חדשים, שוב מיילדת מס׳ מי יודע כמה בודקת אותי הופה פתיחה 2 וצוואר מחוק.
אני בהתלהבות יאאלה זה הזמן הנה זה קורה.


כעבור שעתיים שוב בדיקה, שוב אותה פתיחה ואין התקדמות.
כעבור עוד שעתיים נכנסת רופאה לבדוק אותי כי אני מתפתלת מכאבים, בום מזריקים לי בוסט של אפידורל, אחרי חצי שעה מתפתלת מכאבים, עוד פעם בוסט של אפידורל.
לקראת 18:00 בערב השיירה נכנסת, הרופאה אומרת לנו, יש ירידות בדופק עכשיו לוקחים אותך לקיסרי.
תחתמי פה ופה ויאאלה.


צועקת לאמא שלי: ״תתקשרי לקארין עכשיו״, קארין אחותי הגדולה היחידה במשפחה שיכולה להתמודד עם ניתוחים, רופאים ודם. אני יצאתי רגישה ואמוציונאלית כמו אמא שלי.
מכניסים אותי לחדר מכינים אותי לניתוח, צועקת: ״אל לא נוגעים בי עד שבעלי לא נכנס!״ 
מבחוץ אני שומעת את בעלי ״אני נכנס או שאתם לא נוגעים בה״, מלבישים אותו והוא עכשיו למד הראש שלי,
אני רועדת, בוכה, קר לי, פחד, אימה, חרדה, היסטריה, כל הרגשות ביחד.


אני לא מרגישה את החלק התחתון של הגוף, בעלי מחזיק לי את הראש, מלטף, מרגיע ומדבר אליי, ופתאום אני שומעת צרחה של בכי והרופאים אומרים לי בשעה טובה. הביאו לי את הבייבי שלי אליי נותנת לה נשיקה ראשונה ואומרת לבעלי לך תהיה איתה ואל תעזוב אותה לשנייה.
ובינתיים אני על שולחן ניתוחים, בטן פתוחה, ידיים קשורות, פה יבש, אחות ואסיסטנט שמרגיעים אותי, מחממים אותי,מדברים אליי ומספרים לי מה עושים לי.
זהו סגרו אותי ואני עוברת להתאוששות.


אחרי שעתיים בהתאוששות והגעה למחלקה אני מקבלת את האוצר שלי.
אין רגע מאושר מזה! 


אז נכון, 72 שעות של חרדה, דאגה, לחץ והתמודדות עם כל כך הרבה דברים.
פיצוטין, אפידורל, קטטר, מורפיום, מדללי דם וזה לא נגמר.
אבל - ויש אבל גדול 
להסתכל על הילדה שלי, לחייך ולהבין מהי משמעות החיים שווה הכל!

אני אמא וילדתי קיסרי חירום.
תודה לכל צוות המיילדות, הרופאים והאחיות של בית חולים יולדות ׳ליס׳ איכלוב, על יחס חם מקצועי, אדיב ומסור!

Printer
הוספת תגובה
FB