מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור הלידה של במבינו

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. סיפור הלידה של במבינו

גיגי מספרת על הלידה הטבעית שלה שהדרדרה לקיסרי, שהידרדר להרדמה מלאה. הכינו את הממחטות.

סיפור לידה קיסרית חירום

 

פרק ראשון: קצת היסטוריה

בדיוק בתקופה הזו לפני שנה היינו אבא ואני בסיומו של פרק עגום בחיינו אחרי הריון מחוץ לרחם שעברתי. תקופה קשה ומייסרת.

כמה פחדנו מהפרק הבא. באוויר התגלגלה הסטטיסטיקה שיש 15% שגם ההיריון הבא יהיה כזה. כל כך רצינו להשתייך לצד של ה-85%...

אי אפשר לתאר את השמחה הגדולה שצצה כאשר ראינו  לראשונה בשבוע החמישי את שק ההיריון שלך – חמוד ויפה, אי שם בתוך הרחם. ברגע שהרופא יצא מחדר האולטרסאונד קפצנו והשתוללנו כמו שני ילדים קטנים. הפעם זה מתחיל אחרת!

ההיריון עבר לו בנעימים. הבחילות, העייפות ושאר תופעות השליש הראשון היו רק בגדר שמועה עבורי.

בדיוק בשלב בו ע"פ הספר אפשר לנשום לרווחה ולברך על סיום השליש הראשון ההפכפך פתאום צצה לה סדרת דימומים מפחידים בשבוע ה-14 שלך, אולם  הדימומים חלפו עברו ועם הזמן חלף גם הפחד שהם יחזרו.

אפילו השליש האחרון עבר לו בכיף. נהניתי מההיריון ואפילו, אם אגלה לך בסוד, קצת פחדתי  מהרגע שההיריון יגמר ומהרגע שאחרי...

 

פרק שני: הנה זה מתחיל

4 ימים לפני התל"מ שלך – יום רביעי. מתחילים להרגיש צירים. פתאום מתחילים לקלוט שהנה זה קרוב.  מצחיק אבל זה התחיל בדיוק שנייה אחרי שאבא ואני עושים "ישיבת צוות" ועוברים על כל הדברים שקשורים ללידה: מה לקחת ומה לעשות לפני שהולכים לחדר הלידה, מה יש בתיק הלידה ומה לעזאזל עושים עם כל הבקבוקים והשמנים והתמציות שהעמסתי שם. אנחנו מתאמנים על תנוחות ועל נשימות, אני מתחברת  לטנס – סתם בשביל האימון ולסיום אבא לוחץ קצת על כל הנקודות שכדאי ללחוץ עליהן לפני ובזמן לידה.  ברגע שאנחנו מרגישים  שעשינו וי על הכול והנה אנחנו מוכנים אני ממלמלת  "נראה לי שיש לי קצת צירים"...

הלילה  עובר לו בצירים לא סדירים. אני לא מצליחה לישון. בבוקר הולכים לעשות מוניטור בקופ"ח, למרות שהצירים נחלשו. רואים שבאמת עדיין זה לא זה. הצירים נעלמים להם, פה ושם יש צירצור. יום יפה היום – יום חמישי. אחרי המוניטור הולכים לאכול ארוחת בוקר ביחד בבית קפה. פתאום מוצאים את עצמנו בפארק הלאומי ברמת גן. לא הייתי שם שנים. שוכבים על שמיכה ליד האגם מחובקים, מסתכלים על הברווזים, מקשיבים בחיוך לאבא אחד מספר לילדה שלו על הברווזים. מדמיינים איך פעם גם אנחנו נהיה כאלה... פה ושם יש ציר. רגעים אחרונים של החיים בלעדיך.

בערב משתחרר לו הפקק המפורסם בהדרגה. יש כבר צירים, אבל מן כאלה מתעתעים. כל פעם שחושבים שוללא, עברה כמעט שעה של ציר כל 5 דקות והנה אוטוטו הולכים ואז הם נרגעים. אני מתחברת לטנס, שוב לא מצליחה לישון. פה ושם מנקרת בין ציר לציר.

בוקר יום שישי. אני הפוכה לגמרי אחרי לילה ללא שינה. אבא מתעורר ושנינו מבינים שזה קרוב. מצלמים את עצמנו סרטון קצר במצלמה הדיגיטלית, מדברים אליך, מספרים לך שאולי היום אנחנו נפגשים. הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 24  וברקע השיר של יהודית רביץ "את עושה אותי אימא". יש לי צמרמורת.... אנחנו מוכנים לצאת כל רגע, אבל עוברת עוד שעה ועוד שעה וכל פעם אחרי הסדירות באה רגיעה.

חמש אחה"צ יום שישי – מחליטים ללכת לבית החולים. יש ציר כל 4-5 דקות כבר כמעט שעתיים. בחוץ אווירת יום שישי תל אביבי מצוי. אנשים יושבים בבתי קפה, קונים עיתונים ושטויות. אני אומרת לאבא כמה מוזר זה שבשביל כל האנשים האלה זה סתם עוד יום שישי.

מגיעים לבית היולדות. מחברים את אימא למוניטור , בודקים פתיחה.  באכזבה גדולה אנחנו מגלים שיש מחיקה של 90%, אבל פתיחה של 1 ס"מ. מחכים כמעט שעתיים לרופאה הזויה לחלוטין. נראית כאילו יצאה הרגע ממערכון של ה"חמישייה הקאמרית".  רבע שעה לוקח לה להקליד למחשב את הפרטים שלנו. אני מתאפקת שלא להציע עזרה בהקלדה. גם היא מבשרת לנו ש"יש פתיחה של אצבע". כמובן ששולחים אותנו אחר כבוד לחזור הביתה ואומרים שסביר להניח שעוד נפגש כאן הלילה. אני מבררת בנימוס עם הרופאה עד מתי המשמרת שלה ומתבאסת לגלות שעד הבוקר... חצי שעה נוספת לוקח לה להקליד את מכתב השחרור שלנו....

השעה שמונה ומשהו בערב. יוצאים לכיוון שער בית החולים. אבא כבר מפנטז מה הוא יכין לנו לאכול לארוחת הערב.  אני מרגישה פתאום שפריץ של זרם חם, חושבת שברח לי פיפי. הולכת לשירותים, חוזרת. ואז שפריץ ועוד שפריץ וכבר ברור שכנראה ירדו לי המים. מחייכים אנחנו חוזרים למיון היולדות ומבשרים שחזרנו מהר מהצפוי – בדיוק אחרי 5 דקות. שוב מוניטור – צירים חזקים כל דקה. הפתיחה רק 2 ס"מ, אבל בגלל הצירים היפים וירידת המים שולחים אותי מיד לחדר הלידה.

שם אנחנו מתבשרים על כך שחדר הלידה הטבעית נתפס בדיוק לפני חצי שעה. שיט!!! אומרים לעצמנו שלא נורא, אנחנו נעשה תפאורה "טבעית" גם בחדר "בית חולימי" רגיל. מבקשים כדור פיזיו וכריתי ומזרון ומבער. עושים היכרות עם  המיילדת שאחרי חצי שעה כבר מתחלפת. קצת מאוכזבים מכך שאין לנו מיילדת של החדר הטבעי ושאנחנו בקושי רואים את המיילדת שלנו. היא מדי פעם מציצה לחדר, רואה איך אבא מתפקד יפה כדול, פה ושם עושה מוניטור והולכת. מבקשים מוניטור אלחוטי. היא לא יודעת להפעיל אותו.  שואלת אותי מה אני עושה בזמן ציר. אני עונה כמו ילדה טובה ש"אני נושמת ועושה נענועי אגן". היא אומרת "יפה מאוד" והולכת. זה הכול. לא נוגעת, לא עוזרת, לא מדריכה. רק שולחת אותי למקלחת וטוב שכך. זה מקל.

הצירים כואבים. מאוד מאוד כואבים. מאוד מאוד מאוד כואבים. אני לא מתפקדת, שוקעת בתוך עצמי לא במובן הטוב של המילה, נעלמת. אני נתקעת על תנוחות מסוימות ולא מצליחה לשנות אותן. נתקעת על הכדור פיזיו בעמידת שש ומייללת. לא יכולה לקום ולשנות. גם הנשימות שלי הן בדיוק מה שאני יודעת שלא טוב. במקום לנשום עמוק, אני לוקחת נשימות שטחיות ומהירות כאלה. אח"כ נתקעת שעה בעמידה עם סיבובי אגן. במקום לעשות קולות נמוכים יוצאות לי מן יבבות כאלה. אבא מתחנן אלי שאנשום, עושה קולות נמוכים, מנסה להוציא אותי מהקיבעון, אבל ללא הצלחה. הוא מעסה לי את הגב, לפעמים אני מאפשרת  לו והוא מקל עלי, לפעמים אני מתנגדת ומתכנסת בעצמי. הוא נותן לי להריח שמן תפוז, שם שמנים במבער ומוזיקה, מעודד, מנחם, נוגע, הוא מקסים אלי, מושלם. 

העניין הכי מתסכל מבחינתי הוא זה שאני יודעת שאני לא מתפקדת. אני יודעת שאני נושמת לא נכון ואני גם יודעת איך צריך לנשום, אבל לא מצליחה לשנות. כך גם לגבי הקולות והתנוחות והכול. ואז אני מבינה שאם אני לא יכולה להתמודד עם הכאב בכלים שיש לי פשוט חבל על הזמן ומבקשת אפידורל. למה לי לסבול אם אני לא מצליחה למצוא את הדרך  האלטרנטיבית. אני אחרי 3 ימים ללא שינה בכלל, אני לא כאן, אני מנותקת. מספיק.

לוקח זמן עד שהמרדים מגיע ועד שהאינפוזיה נגמרת. לילה עמוס בליס. בחוץ גשם זלעפות. אומרים לי שגם היולדת בחדר הטבעי ביקשה אפידורל עכשיו. משום מה זה קצת מנחם אותי. רעה שכמותי....

השעה בערך 2:00 בלילה. מרגע שאני מקבלת את האפידורל הכול מתהפך.

 

פרק רביעי: העניינים מתחילים להידרדר

מהרגע שבו אני מקבלת את האפידורל אני מרותקת למיטה ומחוברת למוניטור. מתחילה לרעוד מקור כמו משוגעת. מחכה להפסיק להרגיש את הצירים. זה לא ממש קורה, רק קצת.  הקטע הבא לוקח 5 דקות גג:

יש האטות בדופק של העובר בכל פעם שיש לי ציר חזק. זה נשמע מפחיד וכך גם הצוות שסביבי מגיב. תוך שניות החדר מתמלא באנשים – רופא לא הכי סימפטי, 2 מיילדות, מרדים. אולי עוד  אנשים? אין לי מושג מי הם. כבר לא מציגים את עצמם בפני. הפלורסנטים נפתחים, האווירה הרגועה והאורות העמומים הוחלפו. לא שומעת יותר את המוסיקה שלנו, רק את הבום בום בום של הלב שלך במבינו שהולך ונהיה איטי. ברגע זה החדר נראה כמו האנטיתיזה המוחלט לתוכנית הלידה המופתית שלי.... מרפי הגיע לבקר אותנו.

שניות עוברות עד שהמילה ניתוח קיסרי נזרקת לחלל החדר. מה ניתוח? על מה אתם מדברים? מנסים לקבל תשובות מה קורה פה. אנחנו כבר לא רלוונטיים כאן. כל המילים היפות של להיענות לרצון היולדת נמוגות בין רגע.  "אין לנו זמן לדיבורים"  - זה הדבר היחיד שאנחנו שומעים. עוד ציר ועוד האטת דופק. יש לחץ באוויר. מיילדת אחת באה לגלח אותי עוד לפני שאני מבינה מה קורה. מודיעים לנו שאני הולכת לניתוח. אין הסברים. אין כלום. מי אנחנו בכלל? יש לי מסכת חמצן על הפנים. את הצירים אני עדיין מרגישה. אני רועדת מקור, מהיסטריה, מהאפידורל. אומרים לאבא תיפרד ממנה עכשיו, אבל כבר מתחילים לנסוע עם האלונקה לחדר הניתוח ואבא בריצה בא ומחבק אותי, המום, נשאר לבד. בדיעבד מסתבר שהוא נשאר שם לבד והתפרק. בכה כמו תינוק. חסר אונים.

אני מגיעה לחדר ניתוח. רופאה אחת מציגה את עצמה (וואו! זה רגע נדיר. כל השאר ממש לא חושבים שאני צריכה לדעת מי הם). אם קודם רעדתי קצת מקור, עכשיו אני כבר משקשקת לחלוטין. הגפיים קופצות לי, השיניים נוקשות. מפשיטים אותי וקושרים לי את הידיים. עם כל ההכנות שהכנתי את עצמי ללידה על הקטע הזה משום מה פסחתי. והקטע הזה הוא המצב הכי משפיל שהייתי בו בחיים – עירומה, רועדת ומרגישה כמו ישו הצלוב.

שמים פרגוד בין הראש שלי לשאר הגוף, מחברים לי קטטר. אני לא שם. הם היסטריים וצועקים לי מעל הראש, אבל לא מדברים אלי. המרדים בא ונותן לי עוד חומר הרדמה ופתאום אני קולטת שאני עדיין מרגישה את הצירים. רגע, מישהו נוגע לי בבטן ואני מרגישה את זה, הם עומדים לחתוך אותי. "רגע!!!! חכו!!! אני מרגישה!!! אני מרגישה!!! אל תחתכו!!!".  נותנים לי עוד חומר הרדמה. שוב יש ציר. אני מרגישה אותו וצורחת להם שוב שאני מרגישה. הם צועקים עלי בחזרה שאין זמן. כאילו שזה בידיים שלי.

הם מבינים שהאפידורל לא משפיע עלי. מחליטים על הרדמה כללית.  "עוד מעט תרגישי תחושה של מחנק בגרון".....

 

זהו. ב 3:40 יצאת לאוויר העולם. בערך ב4:00 מוציאים גם אותי מחדר הניתוח.

אני זוכרת בערפול איך מסיעים אותי באלונקה ועוצרים ליד אבא. לאבא יש חבילה עטופה ביד. אתה. נשיקה 2 שניות, אבא מטפטף לי רסקיו לפה, אני מטושטשת לחלוטין וממשיכים הלאה.  לוקחים אותי לחדר ההתאוששות.

 

פרק חמישי: השעות שאחרי

ב-5:15 אני כבר ערנית בחדר  ההתאוששות. יש שם אח שמטפל בי יפה, מכסה אותי טוב טוב סופסוף. אומר לי שנולד לי בן יפה וחמוד ושהכול בסדר. אני נושמת לרווחה.

אני מגלה שאני אמורה לשכב ככה כמו האבלה עד 7:15 בבוקר. רק אז יעבירו אותי למחלקת יולדות ואז אראה אותך, פרי בטני, וגם את אבא. בינתיים אני לבד.

אני חושבת שזה אחד הקטעים היותר קשים. לא ברור לי למה אני צריכה לשכב ככה. ילדתי בן. הוא שלי. אני לא יודעת איך הוא נראה. רוצה לראות אותו.

לא. יש חוקים.

פתאום אני שומעת את הקול של אבא בחוץ. האח לא נותן לו להיכנס, אבל כן מסכים להעביר לי את הפלאפון שלי ובקבוק רסקיו. אני מנסה לקרוא לאבא, אבל בקושי יש לי קול. משהו תקוע בגרון, כנראה כתוצאה מההרדמה הכללית.  

לא מרשים לי להתקשר לאבא. "זה יפגע במכשירים".

ב6:15 אני מקבלת אישור מהאח לשלוח SMS. אבא מעדכן אותי שיש לנו תינוק קטן ויפה וחמוד, שנולד במשקל 3114 גרם ושהוא לא זז ממנו לרגע ושהם מתגעגעים אלי. אני כותבת לו: "מתוק שלי, אהוב. איזו התאכזרות שאנחנו לא ביחד. אז זהו? אנחנו אבא ואימא?". שנינו בוכים מההודעות....

הזמן לא זז. אני סופרת כל דקה. מריצה בראש את אירועי הלילה. לא אכפת לי מהניתוח, לא אכפת לי שיצא הכי רחוק ממה שציפיתי לו, אני שמחה שיש לי תינוק בריא וזהו. רק תנו לי לראות אותו. קצת פוחדת מהפגישה איתו. זה נראה לי מוזר שיביאו לי תינוק וישר אני אדע שזה הוא שהיה לי בבטן ואהיה אמורה לאהוב אותו. ומה יהיה אם זה לא יקרה? ואם אני לא ארגיש כלום?

7:15. מעבירים אותי למחלקת יולדות. אבא בא בלעדיך. יש ב8:00 ביקור רופא בתינוקיה ואתה חייב להישאר שם. אבא נקרע ביני לבינך.

 

בשמונה וקצת אנחנו נפגשים. זו אמורה להיות הפגישה הכי מרגשת שהייתה לי בחיים, אבל למה שלא יקלקלו לי עוד קצת אם אפשר.  אז ככה זה הולך: אחות מכשפה (מצטערת, אין לי מילה אחרת) מביאה אותך בעריסה השקופה, אבל עדיין רחוק, מאחוריה,  לא לידי. ואז היא מבקשת תעודת זהות שלי ושל אבא, רוצה שאראה לה את הצמיד שלי  עם השם שלי ומבקשת ממני לחתום על מסמך. כן כן, כאילו אתה ציוד באפסנאות שצריך לחתום עליו. אני ממש לא מצליחה לקרוא מה כתוב במסמך (עד היום  אין לי מושג מה בדיוק היה כתוב שם). אני שואלת אותה אם זה חייב להיות עכשיו כי זו הפעם הראשונה שאני פוגשת את התינוק שלי והיא מתעקשת שכן. היה צריך להיות שיא הכישרון כדי להפוך את הרגע המרגש הזה למשהו כזה קר, מנוכר, ביורוקראטי.  במחשבה לאחור אני לא מבינה איך לא צרחנו עליה, אבל שנינו היינו כל כך פוסט טראומטיים...

אבל ברגע שאחרי כלום לא משנה יותר. אתה מונח לי על החזה, הפרצוף שלי מול הפרצוף שלך. אתה כל כך קטן, אתה כל כך שלי, של אבא, של שנינו.  ברגע הזה הכול מתגמד. החששות נעלמים.  קוראים לזה אהבה. מעכשיו ועד בכלל אין גבול לאהבה שלי אליך איש קטן שלי.

אנחנו מבקשים שיביאו אלינו מישהי שתעזור לי להניק. עד היום אני מודה לאלוהים על כך ששלחו לי את האחות דגנית. איזו פייה טובה! היא מתלהבת ממך, מחייכת אלי ואליך, חמה, עדיין לא משדרת את השחיקה של הרבה אחיות אחרות שפגשנו. היא עוזרת לי לאט לאט להזדקף במיטה. זה כואב מאוד וקשה לי, אבל מצליחים. אח"כ היא עוזרת לך להתחבר אלי. אתה כל כך מסטול וישנון, עדיין מושפע מחומרי ההרדמה שלי, אבל הציץ נוגע בשפתיים שלך ואתה יונק! איזה פלא.... איזה קסם.... דגנית אבא ואני מתרגשים מאוד. עוד רגע אחד של אושר.

אנחנו שקועים בבועה שלנו כל היום ביחד – אתה, אני ואבא. מתבוננים בך, לומדים להכיר אותך. אבא מדהים אליך. אני חושבת שהשלוש שעות הראשונות של החיים שלך שהוא בילה איתך עשו כאן קשר בלתי הפיך.

יותר מאוחר דגנית עוזרת לי לקום לספה וזה קשה אבל מצליחים.  בערב מוציאים לי את הקטטר ואני מצליחה בקושי ללכת לשירותים.  אני מתעקשת שתישאר איתי בלילה, למרות שאני לא בדיוק יודעת איך אני ארים אותך מן העריסה ואחזיר אותך. מבטיחה לאבא שאסתדר ומקסימום אקרא לאחיות שיעזרו לי. אבא נפרד מאיתנו אחרי שהוא מוודא שנרדמת כמו מלאך קטן ושגם אני נרדמת.

 

פרק שישי: לילה ראשון עם אמא

נרדמת כמו מלאך אמרתי? אופס. טעיתי. בדיוק 5 דקות אחרי שאבא הלך נכנסות 2 אחיות לחדר ומדליקות לנו פלורסנטים ישר לפרצוף. מסתבר שיש החלפת משמרות וצריך לעשות "מסדר זיהוי", לראות שאתה באמת התינוק שלי. הם מחפשות את צמיד הזיהוי שלך ןמפשפשות לך מתחת לשרוול. גם אם לא הייתי תינוק שרק היום נולד לא הייתי רוצה שיפשפשו בי ככה מתוך שינה, עם פלורסנטים בפרצוף. אתה מתחיל לצרוח. מתחיל ולא מפסיק. הן הולכות ומשאירות אותי עם תינוק צרחן. תודה רבה באמת. לילה טוב גם לכן.

ככה מתחיל ליל הסיוטים שלי.  אני לא מצליחה לקחת אותך מהעריסה לבד, קוראת לאחות שתעזור לי ומשאירה אותך איתי במיטה. האמת היא שכמעט כל הלילה אתה בוכה כי אתה רוצה לינוק ואני לא ממש מצליחה להניק אותך.בסך הכול הייתי צריכה עזרה, שמישהי תעזור לי להתרומם, לחבר אותך אלי. אני קוראת כמה פעמים לאחיות. אני שומעת את פניני החוכמה הבאים:

  • "למה הוא איתך במיטה?! זה נורא נורא מסוכן!" (אולי כי אני לא ממש יכולה להרים אותו מהעריסה ואתן לא ממש עוזרות לי?)
  • "ציצי זה לא מוצץ. אם הוא קצת בוכה זה לא אומר שישר צריך לתת לו ציצי".
  • "מה את רוצה שנעשה? את לא רוצה שניתן לו מוצץ ולא בקבוק אז תניקי!". (הייתי מתה להניק אבל אני צריכה עזרה!).
  • "אין לך חלב!" (מאיפה את יודעת? אפילו לא הסתכלת עלי מניקה...)

אתה בוכה ובוכה ובוכה. בחדר נמצאת עוד  בחורה שגם היא עברה ניתוח קיסרי, אבל התינוקת שלה בתינוקייה והיא לא מניקה. אז נוסף לקושי שלי להתמודד עם הבכי שלך אני גם מרגישה נורא לא נעים על כך שהיא בחרה בביות חלקי ונאלצת לסבול אותנו ואת כל הצרחות והבלאגן והאחיות שאני קוראת להן כל רגע לשווא.

באותו הלילה אני מרגישה שבורה וחסרת אונים. מרגישה כאילו חוץ מלהגיד "תתני לו בקבוק" הן עושות הכול כדי לשדר לי את המסר הזה. זו הפעם הראשונה והיחידה, אני מקווה, שעולות בי מחשבות על חוסר היכולת שלי ללדת כמו שרציתי ועל חוסר ההתמודדות שלי. ייסורי מצפון של "איזו מן אימא את... לא הצלחת ללדת..., את לא מצליחה להניק....". בסוף הלילה אני בוכה איתך, אבל אז מתעוררת גם ההכרה שאני פשוט הורמונאלית עכשיו ולהירגע תיכף ומיד. אני אלחם כמו לביאה על ההנקה ואני לא אתן לכוחות האופל האלה להשבית אותי או להשפיע עלי. אני מסתכלת עליך ואני כל כך אוהבת אותך באותו הלילה ואני יודעת שבאמת לא משנה הדרך – הכי חשוב זה אתה.

אני מנסה לעודד את עצמי בכך שעל הבוקר אפנה לאסתר, יועצת ההנקה של "ליס". בונה על זה שהיא תעזור  לי לפתור את הבעיות. כמה רבה הייתה האכזבה כשגיליתי בבוקר שאסתר נמצאת בחו"ל.... שוב הדמעות האלה ואני בוכה לאבא. אבא הולך לאחיות התינוקייה וצועק עליהן, על כך שאף אחת לא עזרה לי בלילה. הוא מבקש מהן לשלוח לי את האחות הכי מקצועית והכי אמפתית שתעזור לי עם ההנקה. מגיעה האחות ג'ני ואכן יושבת איתי בסבלנות ועדינות ועוזרת לי להניק אותך. למה הייתי צריכה לעבור את כל הסבל הזה בלילה?

 

פרק שביעי: עוד שנייה אנחנו בבית

בוקר יום שני. מגיע רופא צעיר ונחמד ושואל אותי במפתיע: "רוצה לצאת הביתה?". אני בלי לחשוב פעמיים אומרת לו שבטח. והוא אומר "ההחלמה הכי טובה היא בבית". צודק. מאותו הרגע אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב ....

אני מתקשרת לאבא שעוד לא הספיק להגיע ואומרת לו "תספר לחתולים שהיום אני ובמבינו חוזרים הביתה!". אבא מתרגש ורץ לנקות ולסדר את כל הבית לכבודינו.

השעה 12:00. אני אתה ואבא באוטו. אבא מקדימה, אתה בסלקל לידי מאחורה. תמונה ראשונה שלנו בתור משפחה. אני ואבא מעיפים מבט זה לזה במראה – קולטים אחד את השני עם דמעה בעין וצוחקים. דף חדש נפתח – אור יפה ומתוק וחמוד נכנס לנו לחיים, ללב.

 

לקריאת סיפור הויב"ק של גיגי, לחצו כאן.

 

הוספת תגובה