סיפור הריון בצלקת

על הריון שנפסק וכל מה שקרה אחר כך, מאת: ליטל לבל אלפנדרי.

9.5 חודשים אחרי לידה קיסרית שניה, עם גלולות. מודה פספסתי שתיים אבל תמיד פספסתי. לא חכם במיוחד, ואין ספק שלמדתי לקח.

היה לי דימום, אבל ממש לא חשדתי. החלפתי גלולות אחרי הלידה שעשו לי דימומים, ניסיתי עוד סוג שגם לא היה טוב עבורי וקבעתי תור לרופא שלי שהיה בחול לעוד שבועיים.
הדימום לא מפסיק ואף מתגבר, מתחילה להבין שמשהו לא בסדר ואף חושדת שאני בהריון שכלל לא ידעתי עד אותו רגע.

באחד הערבים היו לי התכווצויות שבסופן הלכתי לשירותים והרגשתי שמשהו נופל ממני, הבנתי שעוברת הפלה. לצערי אבל הדימומים לא הפסיקו והבנתי שאני לא יכולה לחכות שבועיים (כפי שהבנתי דימומים אמורים להיחלש אחרי שהשק נופל).
התייעצתי עם חברה שהיא אחות במחלקת נשים שביקשה שאגיע למיון, אני חשבתי שהיא מגזימה (ברוב טמטומי יש לציין) וקבעתי תור לרופא זמין בקופח ליומיים לאחר מכן.

הלכתי, הוא נבהל מאוד מהדימום וביקש שאלך לעשות אולטרסאונד בבי"ח. נסעתי כמו שאני, במחשבה שעוד שעה אני בבית ומספיקה לאסוף את הילדים.
הגעתי ״בטיסה״ לא״ס שכן המכון נסגר בשעה שלוש, עשו לי ועלו כל מיני תהיות. משם עברתי למיון, סטיק שתן שיצא חיובי מאוד מאוד ואבחנה של שאריות הריון בצלקת. שוק. ממש שוק.

באותו רגע הרופא הודיע לי חגיגית שאני ממש לא הולכת הבייתה אלא נשארת לאשפוז, כמות הדמעות שהיו שם...
עשו בדיקת בטא שהייתה עם ערכים גבוהים (17,000) וקיוו שהיא תרד לבד עם השגחה. אחרי יומיים של ירידה בערכים חלה עלייה לפתע, אחרי שכבר אמרו לי שרוב הסיכויים שאני משתחררת. אכזבה גדולה.

הוחלט על פרוטוקול טיפול ארוך של מטוטרקסט, זריקות המיועדות להריון חוץ רחמי, עם מינון כימו נמוך המחייבות אשפוז של עוד 8 ימים.
קיבלתי את זה בצורה סבירה, ובכלל כל האשפוז הייתי במצב רוח טוב למרות הקושי הגדול להיות בלי הילדים. הזריקות עברו כמעט ללא תופעות לוואי במהלך האשפוז מלבד בחילה קלה.

לאחר 11 ימי אשפוז שוחררתי עם בטא של 7,000 (עדיין גבוהה אבל ירידה משמעותית ממה שהייתה) הוראות מנוחה כאלו ואחרות והזמנה למעקב חד שבועי בביח ב-3 שבועות הקרובים.

אחרי השחרור התחילו להופיע תופעות לוואי מהזריקות, הרגשה של שפעת וכאבי ראש נוראיים. לאט לאט זה משתפר.

כבר עברתי לצערי הפלה בין שני ילדיי בגרידה שהייתה מפח נפש גדול מאוד, הפעם משום שלא תכננתי היה פשוט יותר, אבל רק אחרי האשפוז נפל לי האסימון מה עברתי, מה הגוף עובר וכמה הרבה מזל היה לי שהלכתי לבדוק את מקור הדימום. לא אשכח את פרצופם של הרופאים שהבינו שאלו אכן שאריות דבוקות לצלקת ושיחה עם הרופא הפרטי שלי שאמר ש״הורדתי״ לו את הלב לתחתונים ששמע בחו"ל שזה אכן מה שיש לי. זה נדיר ומסוכן מאוד.

אין לי שום מטרה חלילה להפחיד אף אחת, אבל תהיו קשובות לגוף, ואם משהו לא כשורה לכו לבדוק.

ומשהו אחרון, אושפזתי בבלינסון (שם גם ילדתי) וחייבת לשבח את כל הצוות המדהים של מחלקת נשים. הם גרמו לחוויה לעבור בצורה טובה, היו סופר מקצועיים ומאוד מאוד קשובים.

הרבה בריאות!