סיפור הלידה הטבעית שהסתיים בקייסרית

אז עכשיו... אחרי חודש פלוס, סוף סוף מצאתי את הזמן ואת הכוחות לשבת ולכתוב את הסיפור הקיסרי שלי.

הסיפור שלי מתחיל עוד לפני כניסתי להריון, לאחר כמה סיבובים וניסיונות רבים בכל מיני סוגי ספורט הגעתי אל היוגה. השקט, השלווה והכוח הפנימי תפסו אותי.
התרגול הקבוע שלי והכניסה שלי להריון הביאו את המורה האהובה שלי ליוגה לתת לי את הספר התחלות קסומות, חיים מופלאים. ושם בין דפי הספר התחלתי לגלות את הסודות הכמוסים של גוף האישה ונשבתי בקסמי הלידה הטבעית.
בד בבד עם קריאת הספר לאורך ההריון והמשך תרגול היוגה, התחזקה בי העובדה שאני הולכת ללדת טבעי. עם ההריון, הכנסתי לעניין את בעלי- שתמך והבין שבעצם אישה בנויה ללדת, וניתן לעשות זאת ללא משככי כאבים או התערבויות רפואיות מיותרות. נעשו אפילו ניסיונות מצידי לשכנע אותו ללדת לידה במים בבית ולא בבית חולים (אך זה לא הצליח, אולם קיבלתי הבטחה לשקול זאת בחיוב לקראת הלידה השנייה שתבוא בעתיד).

וכך... נתתי את משנתי על רצוני ללדת לידה טבעית לכל מי שנקרא בדרכי. הסביבה הקרובה שלי הייתה המומה, כל מי ששמעה סביבי שאני רוצה ללדת ללא האפידורל הארור הייתה בשוק, קראו לי משוגעת, אמרו לי שאני אתבדה ולאחר ציר אחד או שניים אני אצרח לשמיים "אפידוררררררררל!!!" אך אני בשלי עם תמיכה מלאה מבעלי היקר.

בחודש שמיני, עם בטן גדולה עברתי לתרגל יוגה בקבוצה לנשים בהריון ולקחתי דולה שתלווה אותי בתהליך לקראת הלידה. ואז, הגיע הערכת המשקל- התינוק במנח עכוז. והנה אני נחרדת. מה עושים עכשיו? הרופא שלי מרגיע ואומר לי, עד שבוע 36 אנחנו לא מתעסקים בזה, הוא יתהפך. ואני מתחילה להילחץ...
בודקת באינטרנט, מחשבת סיכויים, ואפילו מזמינה מבעוד מועד תור להיפוך חיצוני בבית חולים מאיר ומתפללת בכל ערב שלא אצטרך אותו.
ערב ערב אני מדברת לתינוק שלי שבבקשה יסתובב, טיפולים אלטרנטיביים, שיחות, שירים, חום-קור הכל... ובכל שבוע שבועיים מגיעה לרופא לבדיקת מנח.

שבוע 36, וכלום. נדה, הוא בשלו. עכוז רציני.

מגיעים לבית חולים מאיר על הבוקר, מחכים מחכים מחכים מחכים ואז נכנס האיש שאמור להציל את המצב ד"ר קנטי המקסים. מנסים היפוך ראשון, לא עובד. מנסים פעם שנייה, גם לא. הד"ר אומר לי שהוא מיצה את העניין אבל אם אני ממש רוצה אפשר לנסות פעם שלישית אחרי מנוחה קלה. בטח שאני רוצה ! ובתוכי אני מתחננת לתינוקי.. פליזזזז תתהפך.
פעם שלישית וכואבת מאוד. לא. אוקיי בהצלחה, תקבעו תור לקיסרי.

הפחד הכי גדול שלי התממש, קיסרי. מלידה טבעית, פעילה, נעימה שהתכוננתי אליה נפשית, רוחנית ופיזית במשך שמונה חודשים אני צריכה לשנות את המחשבה ולהתמודד עם הפחד הכי גדול שלי בהריון הזה – ניתוח קיסרי... להיכנס לחדר ניתוח קר, מנוכר ללא יכולת לתקשר עם התינוק שלי מיד לאחר הלידה כפי שכל כך רציתי.

פנטזיית הלידה הטבעית שלי התפוצצה לי בפנים.

התור לקיסרי נקבע לשבוע אחר כך. השבוע הזה היה אחד הקשים, אפשר לומר שנכנסתי לדיכאון קל, המון בכי, פחדים וחששות. מי יהיה עם התינוק שלי מיד אחרי הלידה? מי יחבק אותו? איך אניק מיד? אחרי כל הזמן הזה אני אצטרך להיפרד ממנו מיד?

הגענו לבלינסון בשלישי בבוקר. הייתי אמורה להיכנס לניתוח ב-10 בבוקר ואחרי יום ארוך ומתיש שכל אורכו אני בצום מוחלט, נכנסתי לניתוח ב-17.00. המנתח וצוות חדר הניתוח שקיבל אותנו היה פשוט מקסים. הרגיעו אותי, דיברו איתי, הסבירו לי מה יהיה והיו מאוד סבלניים ונחמדים אלינו.
בשעה 17.30 הגיע רוי לעולם... ראיתי אותו לשנייה כשהעבירו אותו לחדר ליד, ובחדר דממה. למה הוא לא בוכה? אני שואלת את בעלי... ואז אני שומעת בכי מתוק מתוק.... נרגעתי. בן זוגי היקר הלך אליו ולקח אותו אליו . עטפו אותו והביאו לי אותו למבט חטוף.

מפה, עברו חמש וחצי שעות של התאוששות קשה מאוד ולחץ דם גבוה, שמנע ממני להשתחרר למחלקה וכך גם התקווה שלי לקבל את רוי אליי לביות מלא עוד באותו ערב.
לאחר שהגעתי למחלקה, האחות הבטיחה לי שאם אוכל ללכת כמה צעדים בחדר ב-4 בבוקר היא תביא אליי את רוי. ב-3 וחצי קראתי בעצמי לאחות וביקשתי את עזרתה, צעדתי את כל המסדרון בגאווה גדולה וחיכיתי לתינוק שלי. ברגע שהוא הגיע והונח בידיי לא היו כאבים, לא תפרים ולא פחדים. מיד הנקתי אותו וזה היה כאילו לא נפרדנו מעולם. באותו היום כבר צעדתי ברחבי המחלקה לבד.

אני רוצה לחזק את כל מי שעברה תהליך כמוני, אמנם לא ילדתי בלידה טבעית כמו שרציתי, הופרדתי למשך לילה שלם מהתינוק שלי אחר הלידה. אבל זה אפשרי, אפשר לכפר על השעות האבודות, ואפשר להחלים בקלות, הכל בראש, הכל עניין של רצון ויכולת. אז בעצם, השד הקיסרי לא כל כך נורא....