סיפור על לידה בקיסרי חירום

איך באתי עם תוכניות אבל בסוף קרה אחרת...

שעת לילה מאוחרת כבר נרדמתי אבל השלפוחית לוחצת עלי. הולכת לעשות פיפי ומבחינה באסלה במשהו אדום שנראה ממש כמו תולעת . מבינה שזה הפקק הרירי. בלי להתלבט מעירה את בעלי ויוצאים לבית החולים.

מגיעה לבית החולים ואומרים לי: "חמודה, יש לך עוד זמן.... את תלדי אבל לא היום"

ואני חושבת לעצמי אני כבר בשבוע 40 פלוס 5..., כמה זמן עוד אחכה ?

חוזרים הביתה, 1 בלילה. הולכת שוב לישון והנה זה מתחיל. צירים. כואבים. אבל אני אומרת לעצמי. לא. אני לא הולכת שוב לבית החולים. כדי שיגידו לי לחזור הביתה . מעבירה את הצירים בגבורה כל הלילה. מנסה להירדם, איכשהו שרדתי את הלילה. בבוקר מלא מקלחות, כדור פיזיו. אפילו סיימתי פרק אחרון של הסדרה עקרות בית נואשות . ורק בצהריים (יום חמישי)  בסביבות 13:00 בצהריים , כ-12 שעות לאחר תחילת הצירים , יוצאים לבית החולים.

מגיעה למיון, כאובה, עושים בדיקה- פתיחה 3 , צוואר כמעט מחוק. האחות המיילדת מחייכת אלי ואומרת "את בלידה פעילה, ועוברת לחדר לידה".

אני בעננים. בדיוק כמו שרציתי. היה שווה להעביר את הצירים בבית. מרגישה גיבורה, מתמודדת יפה עם הכאבים.

השעה בערך 16:00 - עושה חוקן+ מקלחת. שואלים אותי מספר פעמים: "את רוצה אפידורל? ואני משיבה בשלילה:" לא אני מתמודדת עם הכאב". רופא בודק אותי- פתיחה 5 ! (וואו ) ואומר : יופי, זה ילך צ'יק צ'ק"

כנראה שפתח פה לשטן , כי מפה הכל השתנה. כמה שהכל התקדם יפה ויחסית במהירות עד אז, מרגע זה הכל הלך כל כך לאט.  פתאום הצירים לא היו חזקים מספיק, איך אמרה לי אחת המיילדות "את לא נראית לי סובלת".

וזה לא שלא כאב לי. פשוט לא צרחתי או צעקתי. נשמתי לכאב. בדיוק כמו שהסבירו בקורס הכנה ללידה. 

אז מחליטים לעשות לי פקיעת מים. הדבר הכי כייף בעולם אגב. זה כמו לעשות פיפי בלי הפסקה. ובגלל שעשו פקיעה, לא רצו לתת לי לרדת מהמיטה ולזוז כי פחדו מצניחת חבל טבור. עוברות שעות על גבי שעות. והצירים לא חזקים ולא מספיקים ואני לא מתקדמת. אז מתחילים לדבר איתי על פיטוצין. והדבר הכי זכור לי שאמרו לי זה לא להעיז לקחת פיטוצין ללא אפידורל כי אז באמת אפגוש את אלוהים. 

אז אני לוקחת החלטה, למרות שמאוד רציתי ללדת ללא אפידורל (מה חשבתי לעצמי???), ומבקשת אפידורל.

הרגע הזה שהמרדים נכנס, והמיילדת מחזיקה אותי ואומרת לי : "אל תזוזי , יש לך מחט בגב" הרגיש לי כמו אקדח לרכה. פחד מוות. כך זה היה. אבל תוך בערך עשרים דקות- החיים יפים. ואין כאבים. 

ועוד שעות רבות עוברות, וכבר אמצע הלילה, אני ממשיכה להתקדם לאט ובזהירות , הפיטוצין יוצר צירים מלאכותיים ואני מתקדמת לאט לאט בפתיחה. לפתע אחת המיילדות בבדיקת הפתיחה חשבה לעצמה שהרגישה מצח או עין.... ואני אף על פי שאני גמורה מעייפות, מסטולית ועם מסכת חמצן – מבינה שמשהו קורה. קוראים לרופאה כדי שתבדוק גם פתיחה. הרופאה מכניסה את היד ולפתע אומרת: "איי, היא נתנה לי ביס".

העוברית שלי, עוד לפני שיצאה לאוויר העולם, הראתה סממנים של האופי שלה, ופשוט נשכה לה את האצבע בבדיקת הפתיחה. כך הבינו למעשה שהיא במנח פייס. 

חיכו עוד ועוד כי קיוו שאולי היא תתעשת , ותוריד את הסנטר ואיכשהו תיכנס לתעלה עם הראש כמו שצריך, ואז קראו לרופא הבכיר שעשה אולטראסאונד, שאכן אישר שמדובר במנח פייס ושאין דרך ליילד ככה, וזה מאוד מסוכן, ואני חייבת במהירות להגיע לחדר ניתוח. 

השעה כבר כמעט חמש בבוקר של יום שישי. עברתי 12 שעות צירים בבית ועוד 15 שעות בחדר לידה.  

אני עייפה, מותשת, לא נשארו בי כוחות והדמעות רק זולגות בשקט.

רואה את המבטים של אמא שלי ובעלי – מסתכלים עלי . חסרי אונים. אף אחד לא יכול לעזור לי עכשיו.

ואני רק רוצה שיוציאו ממני אותה כבר. 

אני ? ניתוח? זו בכלל לא היתה אופציה מבחינתי. כשדיברו על ניתוח קיסרי בקורס הכנה ללידה, בכלל לא הקשבתי. חשבתי ביני לבין עצמי- זה לא רלוונטי אלי בכלל. לי זה לא יקרה. אני הולכת ללדת טבעי. קל. 

עוד לפני שהספקתי להחליף מילה עם מישהו כבר מצאתי את עצמי קשורה על שולחן הניתוחים מתחת לפלורסנטים המסנוורים. וקר לי. ואני רועדת. כל הגוף רועד . בלי שליטה. 

בוכה בשקט, דמעות זולגות הצידה. בכי חרישי. לא היסטרי. וצמאה כמו במדבר. מתחננת לרופאים ולמיילדות שיביאו לי מים. ואז פתאום בא לי להקיא. הגוף בשוק. הגוף בהיסטריה. ואני – רק רוצה לישון. פשוט נרדמת. עשיתי SHUT DOWN.

לא יכולתי יותר. הגוף נכבה. והיא יצאה מהבטן שלי. כי איך אמרה לי הרופאה? יש תינוקות שפשוט אוהבים לצאת מהבטן. ואני ישנתי. זוכרת שבריר של שניה שמעירים אותי ואומרים לי: מזל טוב, יש לך בת מהממת. אל תיבהלי שהעיניים שלה נפוחות, הנפיחות תרד תוך כמה ימים.  התעוררתי אחרי שעתיים בחדר התאוששות, אחרי זמן מה העבירו אותי למחלקה. ואז בעלי הביא לי אותה. אז נכון שהמפגש איתה לא היה כמו שדמיינתי, אבל כשהחזקתי אותה, זה היה שווה כל דקה ב-27 שעות שחלפו. 

אנחנו מגיעות עם תוכנית, עם אג'נדה. ויש לנו דעה על כל דבר. לפעמים תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כעסתי ש"לקחו" לי את חווית הלידה. כעסתי שלא היה לי את הרגע הזה עם בעלי ואת המפגש המיידי הזה עם התינוקת שגידלתי בתוכי במשך 9 חודשים. כעסתי כי הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. אני אישה, אני אמורה לדעת ללדת. למה ואיך זה השתבש ? 

אבל כל הזמן ליוותה אותי סיסמה אחת בראש. "אמא בריאה- תינוק/ת בריא/ה" וזה גרם לי להשלים עם זה ולקבל את זה. להתרכז במה שעכשיו ומה שעתיד להיות. 

זה לא באמת משנה איך ילדת. החוויה מעצימה בכל מצב, ויצאתי ממנה מחוזקת. 

היום בתי המתוקה כבר בת ארבע, ויש לה גם אח קטן בן שנה שנולד בלידת ויב"ק מדהימה. "כנגד כל הסיכויים".