מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור לידה קיסרית בבי"ח כרמל

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. סיפור לידה קיסרית בבי"ח כרמל

לאחר מספר אישפוזים חופשת מחלה והרבה דאגה, ביום חמישי ה-2.11.2006 הגענו לביקורת, רופאת הנשים שלי במרפאת האם, כבר הכינה את הצוות בבית החולים שלא יתנו לי ללכת. והחל הסיוט הגדול של ההריון, האשפוז הארוך, שעדיין, כמעט שנה אחרי, ישנה ההרגשה כאילו יד ימין של הרופאים לא יודעת מה יד שמאל עושה. וזה בלשון המעטה. הרופא שמנהל חדר הלידה היה נגד זירוז אבל אמר שזו החלטה שלי...

לא ידענו מה להחליט, מצד אחד שמענו סיפורים קשים על זירוזים, מצד שני, די הפחידו אותנו, בקשר לסיכון הרעלת שעלולה להתפתח בכל רגע ועלולה לגרום למותי או מות
תינוקי, או של שנינו.... הוחלט על הכנסת "פרופס, " אמצעי לזירוז ריכוך צוואר הרחם והתחלת צירים, הוחתמתי על מסמכים מפחידים, שמסירים מבית החולים כל אחריות למקרה שאמות או הרחם יקרע מהצירים המאוד חזקים שלפעמים נגרמים מה"פרופס", הטפסים נסכו בי הרגשת ביטחון ברופאים ובהחלטותיהם... (סתאם..).

הוכנסתי לחדר לידה, חדר 6 וכמובן הקאתי, לכיור, עד שנסתם, צוות התחזוקה כבר הלך הביתה אז המיילדת הראתה קישורי תחזוקה טובים... חוברתי למוניטור, ואז ראו שיש לי צירים! חלשים אבל לא כדאי להכניס את ה"פרופס" שיגביר צירים על צירים קיימים. אז נחכה, חיכינו. ובינתיים בעלי עיסה לי את כפות הרגלים, כי למדנו שזה מביא צירים ומגביר אותם. לבעלי כבר כאבו הידיים. ולי כאבו הרגלים מרב עיסוי... למחרת יום שישי, ראו שהצירים לא רק שלא מתגברים, הם נחלשים, אז הוכנס
ה"פרופס ". הוא אמור לתת תוצאות לאחר מספר שעות, הוא הושאר כמעט 24 שעות, ללא תוצאות של ממש. צירים כואבים, מעצבנים, אבל חלשים מידי, שלא מובילים לשום מקום. בערב שישי, כדי להקל קצת על כאבי הצירים, ישבתי על "כדור הפזיו, " ונענתי את האגן, כפי שלמדנו בקורס. זה אמור להקל.

ופתאום – בום טראח! מה קרה? הכדור התפוצץ, הכדור נקרע.... ואני נפלתי על התחת!

האחיות מהדלפק מול הדלת מאוד נבהלו, ומיד שלחו אותי למקלחת המיוחדת בחדר הפרטי... זה היה מרענן. הכורסא מאוד לא נוחה, ובעלי הלך לישון בבית כמה שעות. מזל שאנחנו גרים קרוב לבית החולים. ביום שבת בבוקר, הוצא ה"פרופס, " הרופאה שלי היתה בתורנות, וראתה שאין שינוי רב, היא המליצה על ה"בלון" או בשמו המקצועי – קטטר דו בלוני. רופאה אחרת אמרה, זה קצת פחות נוח ליולדת, אבל מאוד בטוח. אני מניחה שהיא לא השתמשה בזה אף פעם.
היא העריכה שהתינוק שוקל 3200 גרם. הוחלט להכניסו רק בערב כדי שאשן בלילה ואאגור כוחות. אז העברנו את היום בהמתנה ל"בלון ".

זה היה היום השלישי בחדר הלידה, יום שלישי עם צירים והרגשה של שפן נסיונות. בערב רופא צעיר, וכנראה חסר נסיון, הכניס את הדבר הנורא הזה. מזל שהתעקשתי שבעלי יבוא איתי, אם הוא לא היה עוזר לי לנשום בטח הייתי מתעלפת.את הבלון הנורא הזה, לא הייתי מאשרת לעינויים!! זה כאב אימים כשהכניסו, זה כאב כשמלאו מים, אני רעדתי מכאב, והדמעות זלגו. למיטה הוחזרתי על כסא גלגלים, בכיתי ובקשתי שיוציאו את זה, זה פשוט היה נורא!

כל הזמן הזה אני עם צירים, חזקים יותר, חזקים פחות. אבל הצירים יחד אם הקטטר הדו-בלוני, היו כואבים עוד יותר. קיבלתי זריקה נגד כאבים, שעזרה כמו כוסות רוח למת. שוב, בעלי הלך הביתה לישון קצת, ולאגור כוחות למה שחשבנו שמחכה לנו למחרת, צירים, ולידה...

למחרת, יום ראשון, חתכו את צינור הבלון, המים יצאו והבלון יצא, הוא יצר פתיחה של 2 אצבעות בלבד! לא האמנתי, כל הסבל הזה, וזה אפילו לא ממש עבד!
כל הזמן הזה הטלפונים וה - SMSים לא הפסיקו, המשפחה והחברים דאגו. יולדות באו והלכו, שמענו צעקות מחדר הלידה, שמענו צעקות מחדרי הצירים, של מישהי
שלא הספיקו להעביר לחדר הלידה, ורק אנחנו מתנחלים בחדר 6 מול דלפק האחיות. המיילדות באו והלכו, ובאו, ומאוד התפלאו לראות אותנו עדיין שם.
חיכינו שאולי הפתיחה תגרום גם להתחלת צירים. במקביל התחלתי לקבל פיטוצין לוריד.

בסביבות 15:00 הוחלט לבקוע את השק, אולי יציאת המים תזרז את הלידה. ולכבוד הארוע הועברתי מחדר הצירים, לחדר לידה. רופא צעיר בקע את המים, שהיו עכורים, ואף אחד לא ענה לי למה? אני ידעתי שמים עכורים הם ממש בסוף ההריון, או שהתינוק במצוקה, ומכיוון שאני לא ממש בסוף ההריון, אז אם התינוק במצוקה למה מחכים?
רופאים באו והלכו, לא ממש התייחסו לאישה מולם, דיברו ביניהם כאילו אנחנו לא שם. 

בעקבות הפיטוצין הצירים התגברו, ואני כבר ביקשתי נוזלים לקראת אפידורל. את הרואפה האחראית התורנית זה שעשע, כבר אפידורל? הכניסו לי מים פזיולוגים, ומכיוון שהמוניטור החיצוני הראה ירידות בדופק חיברו את התינוק גם למוניטור פנימי, זה אומר, אלקטרודה שננעצת בראשו. אז הגיע רופא מרדים, שהרצה לנו על התפתחות ההרדמה, עד שהוא התחיל בתהליך, אני ראיתי כוכבים. בעלי עמד מולי והחזיק אותי חזק, ודיבר רגוע, כך שהכנסת האפידורל עברה בשלום. לו רק זה היה גם עובד...
לאחר כמה דקות הבנתי שגם פה אין לי מזל, הרגשתי את הצירים בחלק הגוף הימני, קראו למרדים, באה מישהי במקומו, שלא הזדהתה כרופאה, וכעסה שאנחנו לא עונים לה בפרוט. היא טענה שאי אפשר להגביר מינון, ושאשכב על צד ימין אז הנוזל יגיע גם לפלג הגוף הימני. במאמץ משותף נשכבתי על צד ימין, ואז האפידורל השפיע רק על צד ימין, והצירים הורגשו בצד שמאל. מלכוד 22.

בעלי ראה על המוניטור כשהתקרבו צירים, ובא לעסות לי את הבטן עוד לפני שהרגשתי את הציר. המוניטור הפנימי הראה שאכן ישנן ירידות בדופק, אך הוא מתאושש... אז נתנו לי מסכת חמצן כדי לעזור לתינוק. אני המשכתי להקיא, כבר לא היה לי כוח להרים את הראש, והוא החזיק לי שקיות אשפה מתחת לסנטר, ואני מלאתי אותם. פעם כשהתחלפו משמרות ונגמרו השקיות בעלי ביקש שקיות להקאה, נתנו לי קערה קטנה חשבו שזה יספיק...

המיילדת שקיבלה אותי ביום חמישי (, ופתחה את הסתימה בכיור) היתה במשמרת (בפעם השלישית או רביעית מאז שהגעתי...) היא היחידה שהסתכלה לי בעיניים. והיא התחילה לומר לרופאים סביבי שאני כבר מותשת.בסביבות 23:00 הרופאה האחראית, שהיתה שוב במשמרת, והיתה במצב רוח טוב, קבעה לפתע, יאללה "סקציה" כלומר – ניתוח קיסרי. היא לא פנתה אלי, היא למעשה, דיברה לסגל שהיה בחדר. לא הסבירה לנו כלום. מצד אחד חשתי הקלה ומצד שני כשלון ופחד. המיילדת ניסתה לעודד ואמרה שניסית, וזה לא נורא. הרופאה, ראתה את הדופק של התינוק, ונבהלה, התחילה לצעוק שהיא רוצה מוניטור ידני בדרך לחדר הניתוח. לקח להם כמה דקות לנתק אותי מכל הצינורות אליהם הייתי מחוברת. והתחילו לרוץ עם המיטה במסדרון. מחוץ לדלת של חדר הלידה חיכו הורים של בעלי ואחותו. הייתי במבוכה, מכך שהם רואים אותי כך. אבל שמחתי שבעלי לא יחכה לי לבד. בדרך לחדר ניתוח בקשתי מבעלי שיגיד לאמא שלי שתשלח אנרגיות חיוביות לחדר ניתוח, ושיזכור מה שהבטיח. בעלי התקשר לאמא, והם באו מיד לבית חולים.
החתימו אותי על מסמכים שכבר לא קראתי, בעלי קרא. חתמתי. ונפרדנו בנשיקה.


הייתי לבד. בחדר מאוד לא נעים (לא, הירוק לא מרגיע) כואבת ומפחדת על עצמי ועל תינוקי. ומכיוון שהאפידורל לא היה מוצלח, היה צריך לעשות הרדמה חדשה, ולשם כך אני צריכה לשבת בשקט בזמן שהמרדים יכניס את המחט, אבל בדיוק בא ציר, ביקשתי שיחכה עד שהציר יעבור, והוא התחיל לצעוק, שאם נחכה שהצירים יעברו, תהיה לידה ולא בשביל זה אנחנו פה. הוא הורה לצעיר הגברתן ברוסית להחזיק אותי חזק והכניס את ההרדמה. הרגשתי צורך להקיא והוא אמר שאקיא על הסדין..
תחתית הפרגוד ששמו לפני, הציקה לי בצוואר, וגרמה לבחילה, ביקשתי שיזיזו אותו, והמרדים החל לצעוק, שזה לא משנה, ושמספיק עם ההיסטריה.
הרגשתי מושפלת, נטולת כל יכולת להחליט על גופי ועל נפשי. הרופאה האחראית הגיעה יחד עם רופא צעיר, והחלו בניתוח. רופאה אחת עם מסכה הציגה את עצמה כרופאת ילדים, והראתה לי את ה'אזיקונים' שישימו על התינוק ברגע שיצא, התבקשתי לוודא שאכן שמי על התגיות.

אני רעדתי רעידות חזקות מאוד, בכל גופי, ניסיתי להשתלט על זה, פחדתי שזה יפריע להם בניתוח, חשבתי שזה מקור, בקשתי שמיכה, שמו עלי, אבל זה לא עזר, המרדימה אמרה שזה תגובה להרדמה שמתבצעת אחרי אפידורל. שמעתי את הרופאה האחראית והרופא הצעיר מדברים ביניהם, "תחלץ אותו ", "הוא
תקוע", "אין לנו זמן", "תמהר".
משפטים אלו גרמו לי להכנע, להתייאש, לתת לרפיון להשתלט עלי, מתוך מחשבה שהכל אבוד. ושאין כלום בשליטתי בכל מקרה. הרופאים הניפו את רגליי ולא ידעתי באיזה שלב הם. הם לא אמרו לי כשהוציאו את התינוק שלי, לא אמרו "מזל טוב". נראה לי מוזר שאין בכי. חשבתי שמחכים לבעלי ועובדת סוציאלית כדי לבשר לי בשורות קשות.

פתאום שמעתי בכי מאחורי, מהצד של החדר. לא הראו לי אותו מיד כשיצא, מה שהגביר את הפחד והיאוש. ואז כנראה שרופאת הילדים הראתה לי אותה כבר לבוש עם כובע, שני כדורים קטנים, אמרתי: "הוא נורא קטן!" היא אמרה שאכן הוא קטן אבל הוא בסדר גמור.

הייתי מחוברת להמון צינורות, ולא יכולתי אפילו להושיט יד. הרגשה נוראית.
התינוק שלי יצא לאוויר העולם ביום ראשון ה - 5.11.2006 בשעה 23:35. ואותי תפרו עד 00:20.
עד היום קשה לי להגיד "לידה" "נולד, " אני אומרת "הניתוח"...

שמעתי שהמרדימה אומרת שהשתן דמי, הרופאה האחראית אמרה "אבל לא היינו ליד, זה לא אנחנו". ממש הרגיעה אותי, אם לא היא אשמה, אז זה לא חשוב.
העבירו אותי להתאוששות. חיכיתי לראות את בעלי מגיע. דאגתי – מה זה אומר שהוא לא בא? ואז אמא נכנסה - מחייכת, ואני מתוך הערפול אמרתי לה ", אמא הוא נורא קטן" והיא אמרה שהוא קטן וחמוד. הזכירו לה שהיא שם רק לרגע, והיא נאלצה לצאת.

עבר עוד זמן, ובעלי נכנס, כולו קורן, והראה לי תמונות של התינוק שלי, בעריסת הפלסטיק השקופה, התינוק שלי שעוד לא נגעתי בו. אבל אחרים כבר ראו מקרוב.
העבירו אותי למחלקה, בקצה המבט ראיתי את אמא של בעלי ואחותו, הן אמרו דברים, שלא ממש שמעתי, הייתי מטושטשת. ומותשת, ולא ממש קלטתי.
האחות שקיבלה אותי, התקשרה להתאוששות ונזפה בהם על שקיבלה יולדת מלוכלכת. הבנתי שהיא מדברת עלי, והרגשתי רע.

בעלי בא. בתוך כל זה עוד הצליח לדאוג ל'טבורית.' אני הייתי אדישה לזה. הרופא הצעיר שניתח, בא ואמר לי שהתינוק שלי באינקובטור, שאלתי למה, הוא אמר כי
הוא נאנח... אבל שהכל בסדר. למחרת בעלי בא, הביאו לנו את התינוק הקטן שלנו, ששקל 2435 גרם, די שונה מכל ההערכות.

החזקתי לראשונה את התינוק שלי. פאר היצירה. פלא הבריאה. שכל כך חיכיתי לו. ופחדתי לאבד.
הוא היה קטן מאוד, אבל חמוד מאוד. ונראה כי הפרענו לו. הוא תכנן להפגש איתנו רק בעוד כמה שבועות.
ולמרות גודלו הזעיר, ידע מיד מה עליו לעשות וינק יפה, לא ממש היה לו אכפת מציצי או בקבוק העיקר שנביא לו אוכל...

אין מילים לתאר את האושר, והשלוה שהרגשתי כשהחזקתי אותו.

קראנו לו תום.

 

גם לך יש סיפור לידה מרגש?

אם את רוצה לפרסם אותו בקיסר נולד, פני אלינו בדף צור קשר.

 

הוספת תגובה

מזדהה

22/10/2015 14:54
לירון לירון
שמחה שהכל מאחורייך והאותר בריר ושלם עברתי חוויה דומה מזדהה מאוד אצלי לצערי נגמר פחות טוב הילדה נולדה עם שיתוק מוחין ועדיין מודה כל רגע על האוצר שלי

תודה

(ל"ת)
16/01/2015 18:23
נורית

חשבתי

10/01/2015 19:48
כרמית
באמת חשבתי שסיפור הלידה שלי דרמטי ומותח,אבל שלך עקף אותי...ועכשיו ברצינות.סיפור קשה וטראומתי.טוב שהתמקדת באוצר שיצא מהסיוט הזה.מזדהה לחלוטין עם חוסר התחושה שילדתי.מקווה שהלכת לעיבוד לידה.חיבוק ענק שולחת לך