חווית בושה אחרי לידה ובאימהות 

אחרי קיסרי לפעמים אנו חוות בושה - מדוע זה קורה ומה אפשר לעשות?

[קרדיט לתמונה: ashley-byrd-Yj8qISt5onk-unsplash]

כנראה שכל אמא יודעת, שיחד עם תחושת המשמעות שיכולה להיות בתפקיד הזה, הוא מגיע גם עם משקל מסוים, אחריות וסט ציפיות. אנחנו מפנימות מסרים שונים מהחברה, כמו: איזו לידה הכי 'נחשבת', איזו תזונה הכי 'נכונה' לתינוק.ת, מתי אמא 'אמורה' לחוש חיבור לתינוק.ת שלה, כמה זמן 'נכון' להיות בבית עם הבייבי, מתי 'צריך' כבר לחזור לעבוד, וכו'. ריבוי המסרים, שיכולים להיות סותרים ומבלבלים, מציבים כמו רף דימיוני שלא ניתן לעמוד בו. 

בהתאם, בושה יכולה להיות חלק מהחוויה הרגשית אחרי לידה ובאימהות בכלל. ברנה בראון, עו"ס וחוקרת בושה, מדברת על כך שנשים חוות בושה באופן אחר משום שהציפיות החברתיות מהן שונות (אין זה אומר שגברים לא חווים בושה אבל כנראה באופן שונה). אימהות קשורה מאד לנשיות ולכן אפשר לחוש בושה גם בלי להיות אמא, כמו מי שבוחרת לא ללדת או לחילופין, מתמודדת עם קשיים בכניסה להריון. 

ברנה מסבירה שבושה (shame) היא התחושה שיש בנו משהו/ שעשינו משהו שמותיר אותנו לא אהובות/ שבגללו לא מגיע לנו להיות בקשר. ההבדל בין בושה לאשמה: בושה- אני לא בסדר, אשמה- עשיתי משהו לא בסדר. לדוגמא, יש נשים שעברו לידה קיסרית שמשתפות בתחושה שמשהו בהן/בגוף שלהן 'לא בסדר' בגלל שלא 'הצליחו' לכאורה/ לא יכלו ללדת בלידה ואגינלית. 

מה יכול לעזור בהפחתת חוויית הבושה? 

רובנו מגיעות ללידה ולאימהות עם איזשהי פנטזיה ותוכנית מסוימת לגבי איך זה יהיה. עם זאת, חויית הלידה והאימהות מכילים מטבעם הרבה חוסר וודאות. לעתים, נראה אפילו שהערך העצמי תלוי בהתממשות של סט הציפיות הזה. זה יוצר איזשהו מצב בלתי אפשרי בו אני כמו מייעדת את עצמי מראש לחוות בושה. 

לכן, יכול להיות חשוב להתבונן בסט הציפיות שלי, לשאול: מה יקרה אם הדבר המסוים הזה או הזה לא יתממש? איך אגיב לכך? כמו כן, לבחון מה האופציות שלי ומה יכול לתמוך בי במקרה הזה. לפעמים מידע קונקרטי (כמו למשל: אחוז הלידות הקיסריות בישראל) יכול לעזור לקבל פרספקטיבה ולהפחית מתחושת האחריות האישית. זה כמו ריקוד עדין ומורכב, בין להגיע ללידה כמה שיותר מוכנה, בטוחה בעצמי ובכוחות שלי ובוא בעת לדעת שיש דברים שאינם בשליטתי ובידיעתי.    

ברנה מדברת על פגיעות ככלי מרכזי בהתמודדות עם בושה. בעצם היכולת לשתף במה שעובר עליי ולהכניס עוד אדם פנימה לחוויה שלי, אני לוקחת בחזרה את הזכות שלי בנראות ובקבלה. האפשרות להיות פגיעה בנוכחות אדם קרוב, כמו חברה טובה או בן.בת הזוג, מעודדת לרוב שיתוף גם מהצד השני. מפגש עם נשים נוספות כמו במעגל אימהות, מאפשר להיחשף לקולות דומים לשלי ולעזור בנירמול התחושות האישיות. 

היום נשים מציגות את חווית האימהות במרחבי הסושיאל מדיה וחלקן בוחרות לחשוף את החלקים הפגיעים יותר. יש קבוצות פייסבוק שמשמשות מרחב לשיתוף וחשיפה של נושאים שעדיין אינם מדוברים מספיק: כמו דיכאון בהריון ואחרי לידה, געגוע לחיים שלפני, קשיים בזוגיות, ורבים אחרים. הנגישות לקהילת נשים והיכולת לשתף ולקבל פידבק מיידי, הוא דבר חדש יחסית, מרענן ומשחרר. עם זאת, חשוב לזכור שפייסבוק הוא מרחב ציבורי ולא תמיד בטוח. גם בשיתוף אנונימי, צריך להיות בהקשבה האם חשיפה מסוג זה מרגישה נכונה ובטוחה עבורי. 

ברנה מעלה עוד תזכורת חשובה והיא שלהיות בעלת ערך, אינה תלויה באף 'רשימת ציפיות' ששמתי לעצמי. זו הידיעה שזאת אני, שאולי אני לא מושלמת, אבל אני מוכנה לתת לעצמי להיות נראית. חווית אהבה ושייכות- היא זכות שניתנת לי בלידה. אני מוסיפה שאפשר לנסות להפנות כלפי עצמנו מבט מתבונן מהסוג שיש לנו כלפי התינוקות שלנו. להם הרי ידוע וברור לנו, מגיעה אהבה, סליחה וחמלה. 

אז, גם לנו. 

אודות כותבת המאמר:

שי שנער, מטפלת באמנות (MA) ומלווה רגשית בגישת BOT. 

מוזמנות להכיר עוד כאן או לשלוח לי הודעה פה ואחזור אליכן.

מקורות

Brene Brown, I thought it was just me

Brene Brown, The Gifts of Imperfect Parenting: Raising Children with Courage, Compassion, and Connection