מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

אור בא לעולם - סיפור לידה קיסרית

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. אור בא לעולם - סיפור לידה קיסרית

סיפור של לידה שהיתה אמורה להיות טבעית, והסתיימה בניתוח קיסרי.

אור הוא לא ילד שבא בקלות... קדמו לבואו 13 שנה של זוגיות מאושרת בהן לא חשתי מוכנה לילדים. גם ההחלטה בסופו של דבר להביא ילדים לא באה מתוך תחושה שאני מוכנה לזה סוף סוף, אלא מתוך הבנה שכנראה לעולם לא אהיה מוכנה, ואולי צריך פשוט מתישהו לקפוץ למים.

מעולם לא הייתי בעלת נטיות אמהיות. לא נמסה מכל ילד שאני רואה. יש מעט מאד ילדים ש"עושים לי את זה" בכלל. מעולם לא חשתי שיש לי צורך בילד, שהוא ישלים אצלי איזה חסר. אבל עם הגיל המתקדם התחיל להתגנב לו גם איזה חשש - אולי בעתיד אתחרט אם לא יהיו לי ילדים?

מול זה, בנזוגי כבר שנים רוצה ילדים. והוא לגמרי מוכן לזה. ותמיד היה ברור לי לגמרי שהוא יהיה אבא מדהים.

אז ב-2008 עשינו הסכם: הוא בא איתי לטיול בהודו, ואח"כ מתחילים לדבר על ילדים. היה טיול מדהים. לגמרי מה שהיינו צריכים יחד. וכשחזרנו באמצע ספטמבר הפסקתי לקחת גלולות. ואז הגיעה ההפתעה הראשונה: הוסת סירבה להגיע. במשך חצי שנה מהפסקת הגלולות לא היתה לי וסת כלל, ובסוף הופניתי למרפאת פוריות לברר את הענין. המסקנה היתה "שחלות פוליציסטיות", והתחלנו טיפול באיקקלומין+מעקב זקיקים.

בחודש השני של הטיפול עלו במעקב שני ממצאים קצת סותרים (מבחינת התוצאה האפשרית) - מצד אחד 3 זקיקים שמבייצים, מה שגרם לחשש אמיתי מריבוי עוברים ודילמה גדולה אם לוותר על החודש הזה בכלל, ומצד שני - רירית דקה מאד שלא בטוח שמאפשרת בכלל קליטה של עובר. אז החלטנו שלא לוותר על החודש, כי ממילא הסיכוי לקליטה הוא נמוך.

אחרי שבועיים כבר היה ברור שיש לנו עסק עם עובר חזק, עקשן ומיוחד במינו, שנקלט למרות הרירית הדקה.

ומשם התחיל לו הריון די נפלא, מסוג שבאמת הייתי מאחלת לכל אשה - כמעט בלי תופעות לוואי מעיקות, אפילו לא בשליש הראשון, בדיקות תקינות לכל אורכו, ותחושה פיזית מצוינת רוב הזמן. עם זאת - כצפוי ליוו את ההריון לא מעט חששות מהשינוי העצום בחיים שאורב בסופו. הרבה שאלות על היכולות שלי, הרבה פחדים מההתמודדות הקשה הצפויה לנו, מאובדן החופש. חוץ מהידיעה שבנזוגי יהיה אב נפלא, מעט תשובות הצלחתי לתת לעצמי על השאלות הללו. את החששות הללו גם ליוותה תחושת החוסר שתמיד היתה קיימת ברקע של חיי - חסרונה של אמי ז"ל שנפטרה כשהייתי בת 15. באופן טבעי, החוסר הזה הועצם במהלך ההריון, והעלה הרבה שאלות על איך היו הדברים נראים אם היא היתה בחיים. האם החששות מאמהות קשורים במותה? כמה היתה מעורבת במהלך ההריון? במה הייתי משתפת אותה?

התאריך המשוער ללידה של מומו היה 15/2 - כשבוע אחרי יום ההולדת שלי. כל ההריון שמחתי שהולך להיות לי ילד חורף כמוני, יליד פברואר, מזל דלי כמוני. ואז פתאום נעלם לו החורף והגיע מן קיץ פתאומי ולא ברור באמצע פברואר. אני חושבת שמומו נבהל מזה. ואולי הוא היה כ"כ מרוצה מההריון הקל שהחליט שאפשר להאריך אותו. כי התל"ם עבר לו, ועבר עוד שבוע ועוד כמה ימים, ומומו לא עשה שום סימנים של רצון לצאת. כלום. לא צירים, לא שלשולים, לא כאבים. בשבוע 41+כמה ימים המשכתי להרגיש מצוין כמו בחודש שביעי. ניסינו את כל שיטות הזירוז הטבעיות שיכולנו. מהחורף כבר די נפרדנו, גם מזל דלי כבר נגמר לו ונהיה ברור שמומו הולך להיות דגים, ועוד רגע גם פברואר מסתיים לו והילד לא רוצה לצאת.

ביום ג' עוד נאמר לנו שהראש של התינוק גבוה.

ביום חמישי ה-25/2 הלכתי למעקב הריון עודף האחרון, כשברור שביום א' אם עוד אין לידה אז זה כבר זירוז. ואני כ"כ רציתי לידה טבעית ופעילה! חודשים שלמים ביליתי בהכנה ללידה טבעית - קראתי את לידה פעילה, הלכנו לקורס עם דגש טבעי, התכוננו בתנוחות, עיסויים, תנועות, דרכים להתמודד עם הכאב. היה לי ברור שזירוז זו דרך די בטוחה ל"מפל ההתערבויות" שכה רציתי להמנע ממנו.

אז באותו יום ה' כבר הסכמתי לעשות סטריפינג. זה היה עדיף מבחינתי על שיטות הזירוז הרפואיות האחרות. זה היה כואב, אבל לא נורא. והכאב עבר ברגע שהפעולה נגמרה. בבדיקה גם עלה שיש כבר מחיקה של 90% ופתיחה של 1, שגדלה ל-2.5 אחרי הסטריפינג.

השמחה הגדולה היתה לגלות שזה גם עבד! כי כשעה לאחר מכן, הלכנו בעצת האחות לקצת טיול רגלי, והחלו להם צירים. אמיתיים! עוד לא חוויתי כאלה קודם אבל אחרי כמה כבר היה ברור שאלו צירים. זה גם בא בשילוב עם החורף שחזר ובגדול לכבוד פורים, והרגשנו שהנה זה בא - מומו קיבל את החורף שלו, ואולי מוכן לצאת סוף סוף! באותו ערב הצירים שהחלו מסדירות של כל 20 דקות ירדו לכל 12-13 דקות, והחלטנו ללכת לישון ולנוח לקראת הלידה שבטח מחכה לנו בהמשך הלילה, או למחרת.

אולי זו היתה הטעות הראשונה? קשה לי לדעת. אבל בלילה הצירים נרגעו, וקמתי בבוקר שישי נטולת צירים.

אז החלטנו להמשיך לעזור להם. אם אתמול ההליכה עזרה, אולי תעזור גם היום. ניצלנו את היום החורפי הנפלא, ויצאנו לטיול צהריים בקיבוץ הגשום והירוק. במהלך הטיול התחלתי להרגיש שמדי פעם יש לי איזה טפטוף חמים בין הרגליים. לא ידעתי ממה לפחוד יותר - שזו ירידת מים, או שהפסקתי לשלוט על שלפוחית השתן. כשחזרנו הביתה ריחרחתי קצת והשתכנעתי שמדובר בירידת מים. והנה התגשם לו אחד הפחדים הגדולים שלי לגבי הלידה - ירידת מים ללא צירים. היה לי ברור שתרחיש כזה מגדיל מאד את הסיכוי למפל ההתערבויות, כי הוא שם שעון מתקתק על הלידה, ומתישהו יגיעו דרישות לאנטיביוטיקה, פיטוצין וכו'.

ניסינו לא להלחץ. חיכינו גם לרכב שיגיע. לשתי בצק ואפינו לחמניות בצל שיהיה מה לכרסם בלידה, קיפצצתי קצת על הכדור, וכשעתיים אחרי שהמים החלו לטפטף יצאנו לכיוון בית החולים. את הנסיעה הזו של השעה נסענו בנחת, ועם התרגשות גדולה שנבעה מההבנה שמהנסיעה הזו אנחנו חוזרים משפחה. מסביב היה חורף בשיא תפארתו - גשמי זעף, מפלים מדבריים מכל עבר, נחלים זורמים בשצף. בדיוק כמו שרציתי... כשהגענו לבית החולים פגשנו אפילו בשאריות של ברד על המדרכה. אבל צירים לא הרגשתי.

חבלי לידה

בשעה 17:00 בערך נכנסנו לקבלה. בבדיקה התברר שאכן היתה ירידת מים, ולמרבה הצער הפתיחה היתה רק 2 או פחות, ומחיקה של 50% או 70% (אני לא לגמרי זוכרת, אבל זה בכל מקרה היה פחות ממה שהרופא אמר יום קודם). כששאלתי על ההבדל המיילדת אמרה שלהן יש יותר ניסיון בבדיקות כאלה מלרופאים. מה שבטח נכון.

במוניטור לעומת זאת כן נצפו צירים. די סדירים. אבל אני לא הרגשתי אותם. מה שאומר שהם בטח לא היו כאלה מקדמים. מבחינת הדופק - כפי שהיה בכל המוניטורים שעשיתי בשבועיים הקודמים - מומו עדיין נתן מוניטור פרפקט. מהספרים.

המיילדת אמרה שהיא מכניסה אותנו לחדר לידה למרות שדי ברור שזה עוד לא לידה פעילה, אלא בגלל ירידת המים. והיא אפילו קראה אותי יפה ונתנה לנו את החדר היחיד שיש שם עם מקלחת בפנים (בהר הצופים יש 7 חדרי לידה, שרק לאחד מהם יש מקלחת משלו, כל השאר במסדרון מקלחות משותפות, ויש עוד חדר אחד גדול עם נוף פנורמי על ירושלים שהם נוהגים לתת ללידות ראשונות - אנחנו העדפנו מקלחת על נוף).

התחלנו לפתח אופטימיות זהירה - יש קצת צירים, אולי עם תנועה נצליח לקדם אותם ובכל זאת לפתח לידה בעצמנו בלי התערבויות. אני חושבת שזרקו לי משהו על פיטוצין, אבל הייתי די ברורה בכך שאני לא מעונינת בשלב זה.

בסביבות 18:00-18:30 נכנסנו לחדר לידה, ואני התחלתי לעשות פורפרות מסביב לחדרי הלידה (זה מן מסדרון מרובע שאפשר לעשות בו סיבובים). למזלי המיילדות היו עסוקות בארוחת ערב אז גם לא הציקו לי עם מוניטורים למשך זמן די רב והייתי חופשיה להסתובב, לקפצץ על הכדור ואפילו קצת לרקוד עם המוסיקה ששמנו. לאט לאט התפתחו להם צירים שכבר הרגשתי, עם סדירות ותדירות הולכת ויורדת - כל 5 דקות, כל 3 דקות.

בהתחלה גם קיבלנו מיילדת מקסימה (דרורה), שעודדה מאד את הרצון שלי בלידה טבעית, ואת התנועה, ואפילו התחברה למוסיקה ששמנו, והיו לנו שיחות על הלהקה הפורטוגזית שבדיוק היתה ברקע, שגם היא אוהבת.

במוניטור הראשון שעשינו בחדר לידה היתה איזו ירידת דופק אחת או שתיים, אבל הן לא נראו מטרידות מדי. אני בכלל חשבתי שהן היו קשורות לתנועות של מומו שחשתי באותו זמן. דרורה עוד לא לקחה אותן קשה, וביקשה רק שאשכב על צד שמאל, ונראה היה שזה עוזר. השכיבה לשם המוניטור עוד לא הכאיבה לי, ולכן לא היה אכפת לי ולא דרשתי לעשות אותו בישיבה או משהו. בזמן המוניטור בנזוגי היקר תירגל דברים שהוא למד מהרפלקסולוג שיכולים לקדם צירים, לחץ, ליטף, וקיבל מחמאות מדרורה על הדרך המצוינת לקידום הלידה. אני עשיתי הרבה עיסוי פטמות, אבל אני חושבת שהלחיצות ברגליים עזרו יותר.

אח"כ קמתי והמשכתי להסתובב. יש מצב שעשיתי למיילדות קצת סחרחורת...

בסביבות 23:00 עשינו עוד מוניטור. שוב היו קצת ירידות דופק והפעם הן קצת יותר הטרידו את הצוות. הרופאה הצעירונת שהיתה שם (נשבעת לכן שהיא בת לא יותר מ-23!) אמרה שמעכשיו נצטרך לעשות מוניטור רציף. הפעם נבהלתי. לא הבנתי מאיפה נופלת עליי האמירה הזו, אחרי שיש לי כזה ילד מוניטורים פרפקט כבר שבועות. ניסיתי להגיד לה שאני לא מבינה איך לידה תצליח להתקדם ככה בשכיבה, כשהצירים עוד לא אפקטיביים מספיק. היא התעקשה שעם ירידות דופק כאלה צריך. התחלתי לחשוש שהנה נגוז לו חלום הלידה הטבעית שלי. אבל כמה רגעים אח"כ נכנסה המיילדת דפנה, והציגה את עצמה כזו שתלווה אותי במשמרת הנכנסת, דיברה על תמיכה בתנועה מקסימלית בלידה, ועל כך שהיא לא אוהבת את זה שנכנסים לחדר לידה והמיטה ניצבת במרכז, וכנראה בלי לגמרי להבין את מה שהתרחש שם קודם עם ירידות הדופק - אישרה לי לרדת מהמיטה ולהמשיך להסתובב. כולל יציאה לבית החולים לעשות מדרגות קצת. ראיתי את הרופאה הצעירונת מציצה בוילון בזמן שירדתי מהמיטה והולכת בלי להגיד כלום. זה הבהיר לי למי יש את המילה האחרונה שם...

מה שכן - דפנה המליצה לי לישון קצת. היא אמרה שהלידה עוד תהיה ארוכה, במיוחד כשמדובר בלידה ראשונה, וכדאי שאקח לי קצת זמן לישון ולאגור כוחות למה שמצפה לי. אני, שחששתי שכל הזמן שביליתי שם בשכיבה הרגיע שוב את הצירים, רציתי להסתובב עוד קצת, ואולי אח"כ לנוח. דפנה רק ביקשה שנשוב עד 00:30 לעוד מוניטור. אז טיילנו לנו ברחבי בית החולים כשעה, עלינו וירדנו המון מדרגות, והצירים נהיו חזקים יותר ובתכיפות של כל 2 דקות בערך. כשחזרנו (בזמן כמו שהבטחנו לדפנה) חיכינו לה עוד איזה חצי שעה-שעה ובסביבות 01:30 התחברתי שוב למוניטור והפעם הקשבתי לעצתה והלכתי לישון קצת. אמנם דיברנו על זה שבנזוגי יישאר ער כדי לעקוב אחרי המוניטור ולתת לי קצת מיץ ענבים במקרה ויש קצת גמגומים, אבל דפנה שיכנעה אותנו שאין סיבה ושכדאי שגם הוא ינוח.

אז הלכתי לישון קצת. והצלחתי למרות הצירים. ואז אחרי כשעה התעוררתי כשהחדר מלא באנשי צוות - כמה מיילדות, רופא (צעיר ושחצן) ונראה שקורה משהו לא טוב עם המוניטור שלי. מסתבר שבזמן שישנתי היו כמה ירידות דופק נוספות, וזה כבר התחיל להטריד אותם. אחת המיילדות רק התחילה להסביר לרופא את הסיפור שלי עד כה, ולהגיד שלא רציתי לקבל פיטוצין, והוא כבר פנה אליי בהתנשאות גועלית שבאה להגיד לי שאני לא מבינה מהחיים שלי, והגיע הזמן להפסיק עם השטויות שלי, ולקבל את המרות הרפואית שלו ופיטוצין לוריד. אני עוד הייתי מבולבלת מההתעוררות לתוך כל זה, ניסיתי למלמל משהו על זה שקודם לא היתה סיבה אמיתית לפיטוצין, וירידת מים בפני עצמה היא עדיין לא סיבה, שרציתי לתת ללידה להתפתח לבד, שזה יכול היה לקרות עם מספיק תנועה. אבל הוא לא ממש הקשיב כמובן, ויצא מהחדר כדי "לתת לי עוד רגע לחשוב על זה". בשלב הזה כבר היה ברור שהם לא הולכים לוותר לי על מוניטור רציף, והתחלתי להבין שאולי כבר כדאי לי לחשוב גם על אפידורל במצב כזה. הצירים התחילו להיות כואבים יותר, ובכל ציר בנזוגי היקר עיסה לי את הגב התחתון. זה עזר לי להעביר את הצירים בשפיות יחסית.

חוץ מזה ברקע של הדיבורים שלהם קלטתי שמרחף לו כבר האיום בקיסרי. היו כל מיני מילים כמו "אם לא זה, אז..." ועוד כל מיני דברים שהיה ברור מהם שאני כבר מועמדת רצינית לקיסרי. הפתיחה בינתיים לא התקדמה הרבה - הגעתי ל-3.5-4 וגם זה בלארג'יות. וכבר הורו לי לא לאכול כלום...

מתישהו במהלך הלילה הזה אני גם התחלתי לרעוד נורא. רעד חזק ובלתי נשלט. זה נמשך לאורך הלילה, וגם בבוקר - בניתוח, בהתאוששות, ועוד ביום שאחרי.

אחרי עוד כמה זמן נכנסה איזו מיילדת, וביקשתי לרדת רגע לשירותים. היא שיחררה אותי מהכבלים, וכשחזרתי התנהגתי יפה ועליתי שוב למיטה. ואז התחיל הקטע המפחיד - במוניטור הופיעו שוב ירידות דופק, רציניות יותר הפעם, ואם קודם היתה אחריהם התאוששות מהירה שגרמה להם להבין שהעובר כנראה בסדר באופן כללי, אז עכשיו כבר כנראה היתה גם פחות התאוששות אחרי הירידות. תוך שניות התמלא שוב החדר באנשי צוות. שמו לי מסכת חמצן, חיברו אותי לכל מיני דברים. נהיה מלחיץ. נראה לי שגם המיילדת שנתנה לי לרדת לשירותים קצת נלחצה בעצמה מזה, והתחילה לשאול את המיילדות האחרות אם זה נראה להן בסדר שהיא נתנה לי לרדת.

בשלב הזה גם הרופא והמיילדות הגיעו למסקנה שלא כדאי לתת פיטוצין כבר, כי הוא עלול רק להחמיר את ירידות הדופק (יופי חכמים! יכולתי להגיד לכם את זה מההתחלה!), ואני שכבר הבנתי שאני לא הולכת לשום מקום והכאבים רק מחמירים עם יכולת מועטה מאד להתמודד איתם, ביקשתי אפידורל.

בסביבות 04:00 הגיע המרדים, ואני חייבת לומר שכל ענין המחט בגב הוא בדיוק כמו שפחדתי ממנו. זו באמת תחושה נוראית שמחדירים את זה, ובאמת כואב, וממש חבל לי שלא יכולתי להמנע מזה. מה גם שכפי שכתבתי קודם - אני רעדתי נוראות (עוד לפני האפידורל) וממש פחדתי שזה יגרום לתזוזה אצל המרדים. דפנה החזיקה אותי חזק וניסתה לעזור לי לעבור את זה בשלום.

אבל - האפידורל באמת העלים לחלוטין את הכאבים. לפחות זה...

שוב ניסיתי להחזיר לעצמי קצת אופטימיות - אולי עם אפידורל הפתיחה תתקדם. הרבה פעמים זה קורה. הם גם החליטו להזרים לי מים סטריליים לרחם כי כבר עברתי 13 שעות מאז שהחלה ירידת המים. חשבתי שאולי זה יקנה לי עוד זמן. גם דפנה אמרה שאולי האפידורל יעזור לפתיחה להתקדם.

כך עברנו עוד איזו שעה וחצי. בנזוגי היקר ניסה להמשיך לעזור עם עיסויים, מגע, מתיחות, לחיצות. הוא היה מתוסכל מכך שלא יכול היה לעזור יותר, אחרי כל ההכנה שהוא עשה ללידה הזו, ומצד שני, שמחנו מאד שהלכנו להכנה עם מיכאל - כי למדנו אצלו גם דברים שעוזרים לקדם לידה אפידורלית, אפילו שבאנו לסדנה עם דגש על לידה טבעית.

מדי פעם נכנסו אנשי צוות שונים, והיה ברור שהמוניטור לא משתפר. בכל פעם ששמעתי את הדופק יורד ניסיתי לנשום עמוק, להזרים לו הרבה חמצן. בהתחלה זה עוד עזר, אבל מתישהו כבר לא.

באחת מהשיחות שלהם פתאום התחלפו התפקידים - המיילדות חשבו שכבר צריך לקחת אותי לקיסרי, ודוקא הרופא הצעיר והשחצן חשב שאולי עוד אפשר אחרת, ואולי עוד יש סיכוי. אני בשלב הזה כבר לא אמרתי הרבה. שכבתי לי במיטה, רעדתי נורא, פחדתי נורא, והבנתי שמשהו לא טוב מתרקם כאן.

בשעה 06:00 נפלה ההחלטה. לא היה שום שיפור במוניטור. ההיפך - הירידות רק הלכו והחמירו. הפתיחה הגיעה רק ל-5. הרופא ניסה להיות סוג של עדין כשהוא אמר לי שאין ברירה - צריך ללכת לקיסרי. בקושי יכולתי לענות, אבל חתמתי על ההסכמה לניתוח. מה עוד יכולתי לעשות? שמעתי את ירידות הדופק במו אזני, וזה לא שידעתי להציע דרך אחרת להתמודד עם המצב.

מהרגע הזה אני די נסגרתי בבועת האכזבה שלי. הובילו אותי במסדרונות לעבר חדרי הניתוח, אני לא זוכרת אם דיברו אלי או לא. אני זוכרת את ההתגלגלות במסדרונות כשהדמעות לאט מתחילות לזלוג לי מהעיניים. בנזוגי ניסה עוד קצת לאסוף את הדברים שלנו בחדר הלידה, אבל אמרו לו שהם ישמרו על זה ושיחזור אח"כ לאסוף. נתנו לו ביד עריסה מהתינוקיה והריצו אותו אחרינו. הוא היה כ"כ בשוק והכל קרה כ"כ מהר שאפילו לא הספיק לתת לי נשיקה לפני הכניסה לחדר הניתוח.

שם העבירו אותי למיטת הניתוחים, התחילו עם ההכנות. אני רק רעדתי ובכיתי. לא ממש הייתי שם. רק כשהרופא צבט לי את העור כדי לוודא שההרדמה חזקה מספיק אמרתי שהרגשתי צביטה, ולא רק מגע. אז הגבירו את האפידורל והתחילו בחיתוך. כבר עברתי פעם ניתוח בהרדמה מקומית, וזו שוב אותה תחושה מוזרה - את מרגישה מה עושים לך בגוף, אבל זה לא כואב. הרגשתי את ההתעסקות ברחם, את ההוצאה של התינוק, תחושה מוזרה של התרוקנות הבטן פתאום. אבל הייתי גם חצי מסטולה. אני לא יודעת אם הם שמו משהו במסכת החמצן אבל הייתי במן נמנום און ואוף כל הזמן. אחרי ששמעתי את הבכי של מומו כבר במשך דקה בערך ועדיין לא ראיתי אותו התחלתי לנסות לשאול: איפה הוא? הוא בסדר? אבל אני לא בטוחה אם שמעו אותי בכלל. בסוף הגיע רופא עם חבילה עטופה ובתוכה פרצוף מתוק שהסתכל עליי. הבטתי עליו רגע, נתתי לו נשיקה, ואז הוציאו אותו לאבא שלו. כל כך מעט זמן... רציתי לחבוק אותו. לקבל רגע להכיר אותו, להתרגל לרעיון שזה מומו שנשאתי עכשיו תשעה חודשים. להתרגל לרעיון שזה עתה הפכתי לאמא. אבל הוא כבר היה בחוץ, והם התחילו לתפור אותי.

זה לקח חצי שעה בערך, בה המשכתי להיות מסטולה וחצי רדומה. אבל מתוך הערפילים כן הצלחתי לשמוע את המשפט הגועלי של הרופא, שחשב שאני ישנה כנראה: "היא הביאה את זה על עצמה".

רציתי להביא לו סטירה. מבחינתו הייתי צריכה מההתחלה לקבל פיטוצין, להתחבר לאפידורל, לשכב על הגב ולסתום את הפה. זו הדרך היחידה שהוא מכיר לנהל לידה שמתחילה בירידת מים. אבל הרי זו שטות. מה שהביא אותי לקיסרי לא היתה ירידת המים, אלא ירידות הדופק, שדוקא היו מוחמרות עם פיטוצין, אפילו לפי מה שהוא אמר שעתיים קודם.

בדו"ח של הניתוח נכתב שחבל הטבור היה כרוך 3 פעמים סביב הרגל, וזה כנראה מה שגרם לירידות הדופק, וגם מנע מהתינוק לרדת למטה ולכן הפתיחה נתקעה. חוץ מזה גם נכתב שהיה חבל טבור קצר כנראה (כתוב כך: לציין רושם של חבל טבור קצר). פרט לזה המים היו מקוניאליים מאד, אבל זה כנראה קרה מהסטרס שמומו חווה במהלך הלידה עצמה, כי לפני כן המים שטיפטפו היו נקיים לחלוטין.

כמו כן היה איזה ענין עם נוזל צלול שנצפה בבטן ובאגן ממקור לא ברור. הם רשמו בדו"ח שאולי זה נבע מציסטה בחצוצרה ימנית שהם ראו שאריות שלה בפתיחת הבטן. מוזר. היתה לי אחת כזו בתחילת ההריון. יכול להיות שהיא משכה את כולו והמשיכה לגדול מבלי שנצפתה בא"ס? אני לא יודעת ונראה שגם הם לא.

חיים חדשים מתחילים

אח"כ שכבתי איזה 3 שעות בחדר התאוששות ואני מודה שזה היה השלב הכי קשה. שכבתי שם לבד, עם צמאון חריף בפה (הם מקסימום מוכנים להרטיב שפתיים בשלב הזה - לא לשתות), התחרפנתי מחוסר היכולת לראות את מומו או להיות עם בנזוגי. הוא דוקא נכנס מדי פעם, אבל בגלל שהייתי בחצי נמנום ומסטולה למדי כל פעם אמרו לו שהוא יכול ללכת כי אני ישנה. ואני כ"כ רציתי את המגע שלו דוקא אז!

בסביבות 10-11 בשעה טובה הועברתי למחלקה. כל ההעברות בין המיטות היו קשות ומפחידות נורא עבורי. אבל שם זכיתי סוף סוף לראות את התמונות של מומו שאבא שלו צילם בשבילי. הוא גם הלך לתינוקיה בשביל לצלם עוד...

במחלקה פגשתי את האחות המלאכית נדיה - רוסיה בת כ-60 שהיא סוג של אמא בבושקה כזו - מחבקת, עוטפת, מנחמת. כולה נתינה, והיא היתה נחמה אדירה בשבילי ברגעים הקשים. היא הביאה לי שתיה סוף סוף, והכי כיף - בסביבות 12:00 כבר הלכה להביא את מומו מהתינוקיה, כדי שאוכל לפגוש אותו סוף סוף, וגם עזרה לי לנסות הנקה ראשונה איתו. זה לא היה קל - אבל הצלחנו! בשכיבה, עם כאבים, אבל הוא ינק.

הקימה הראשונה מהמיטה היתה קשה מאד. אני לא יודעת אם יותר בגלל הפחד או יותר בגלל הכאבים. אבל באמת - התנועה עוזרת להחלמה, וההליכה במסדרונות המחלקה באמת עזרה להחלמה להיות מהירה יותר.

והכי מדהים - אני לא ממש האמנתי לכל הבנות שכתבו שהשהות עם התינוק עזרה להחלמה. שכשהן היו איתו הכאבים פחתו. חשבתי שזו סתם רומנטיקה של אמהות מאוהבות על עודף אוקסיטוצין. אבל זה התברר לי כנכון לחלוטין!! השעות שביליתי עם מומו בהחלט היו פחות כואבות. פיזית לגמרי, כי לא ממש הרגשתי את האוקסיטוצין פועל אצלי שעות נוספות. ההתאהבות בו היא תהליך, לא זבנג וגמרנו.

בחרנו לקרוא לו אור. למרות שאני לא אוהבת שמות של הברה אחת בד"כ. זה השם היחיד מסוג זה שהסתנן לרשימה. מהרגע שהוא נולד היה ברור שהוא לא כל מיני שמות אחרים שחשבנו עליהם. וגם - אור זה אזכור של שם אמי ז"ל אוֹריָה. אור נולד ביום הנישואין של הוריי. יום שאינו מצויין בפועל כבר הרבה שנים, מאז שאמי נפטרה, אבל אני זוכרת אותו. וגם אבי, שהתרגש מאד מצירוף המקרים וגם מבחירת השם. אבי הוא אדם ראציונלי מאד, וכלל לא רגשני, ולא זכור לי שראיתי אותו מתרגש ככה כמו שהיה סביב לידתו של אור, התאריך, ובחירת השם. גם לא אצל נכדיו הקודמים.

השהות במחלקת יולדות היתה טובה ומנחמת. להמשך סיפור הלידה של אור וכמה תובנות של ליהי.

הוספת תגובה