מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור ניסיון הויב"ק של אוריה

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. סיפור ניסיון הויב"ק של אוריה

אוריה מספרת איך כל ההריון היא היתה משוכנעת שהפעם תלד ואגינלית, ומה בסוף קרה בלידה.

תמונה אחרי ניתוח קיסרי יחד עם התינוק

החלטתי לשתף בסיפור הלידה של מיכאלי שלי- זהירות! זה ארוך!

סיפור הלידה שלי מתחיל לפני 6 וחצי שנים, בגיל 19, כשאני חיילת, נכנסתי להריון לא צפוי. לאחר תקופה קצרה אך קשה מאוד נפשית אני ובעלי קיבלנו החלטה להשאיר את ההריון ולהתחיל בחיים זוגיים משותפים- התחתנו ועברנו הריון קשה ומאושר.

שבוע 40 +3 בביקורת הריון עודף בבריאות האישה מיעוט מי שפיר. עולים לבית חולים ומחליטים לזרז אותנו עם פיטוצין מפתיחה 0!!! כן 0!  לאחר 3 ימים של כאבים מטורפים, סטריפינג שנעשה לי ללא ידיעתי ופקיעת מים הפתיחה גדלה ל 4..יום שישי אחר הצהריים מגיעה מיילדת חדשה לאחר החלפת משמרת בודקת אותי ומבשרת לי על פתיחה 9..אני ובעלי מאושרים ומותשים מתכוננים לרגע המיוחל בו ביתנו תגיח לעולם.

כעבור 20 דק מגיעה המיילדת ומבקשת ממני להתחיל בלחיצות כדי לקדם את הראש לתעלה. אני לוחצת ומרגישה את הלחץ של הראש (כאבים מטורפיםםם) מנסה ללחוץ ובוכה ללא הפסקה מכאבים. מרגישה  שאני אשכרה הולכת למות עוד שניה.. לפתע מגיעים 5 רופאים לחדר כן כן 5 אני לא מבינה מה רוצים שאעשה ואני בעמוק של בכי וכאב..מסבירים לי שהראש תקוע בתעלה וינסו לחלץ בוואקום. ניסיון ראשון נכשל. מסבירים לי שבמידה והשני לא מצליח אני נכנסת לקיסרי. מנסים בשנית וגם השני נכשל.

אני מתחילה להקיא ללא הפסקה וגוררים אותי לחדר ניתוח, לבד, מפשיטים אותי כאילו אני איזו גוויה. מתחילים בניתוח- המרדים מזריק לי מנת אפידורל נכבדת, אבל אני שכבר הייתי יומיים רצופים עם אפידורל מרגישה איך הסכין מנקבת לי את הבטן. אני צורחת והמרדים מבצע הרדמה מלאה. 19:59 הקטנה שלנו יוצאת לאוויר העולם ואמא שלה לא לידה!!!

אני קמה לתוך מסדרון בו מובילים אותי לחדר התאוששות, צורחת מכאבים עזים, לא מבינה מה קורה סביבי- מחליטים לתת לי מורפין ואז אני נרגעת. 6 שעות עוברות ואני עדין בהתאוששות איבדתי המון דם ואני נאלצת לקבל 2 מנות דם. חולף לילה שלם ואחרי שעות רבות אני מקבלת לזרועותי את נעל'ה שלי- 3.664 קילו של מתיקות. התחושות שלי קשות מאוד לאחר הלידה- אכזבה, כישלון. מחליטה שאין מצב להביא עוד ילד.. ואכן במשך 5 שנים לא רציתי לשמוע אופציה כזו שאעבור שוב פעם לידה. וכשעוד שניה נעה כבר בת 6 אני מחליטה שהגיע הזמן, זהו אני רוצה לתת לנעה עוד אח או אחות. ההריון של מיכאלי עובר בקלות יתרה אני קלילה יותר, פחות הקאות וצרבות ומאוהבת בפרי בטן שגדל בי. מחליטה שאת ההריון הזה אני מסיימת בויב"ק בלידה רגילה בלבד עם חוויה מתקנת.

 

מחליטה שאת החוויה אעביר יחד עם בעלי והדולה המקסימה שלי שתסייע לי ללדת טבעי לחלוטין אפילו בלי אפידורל. ההרגשה שלי בהריון כ"כ אדירה אני בטוחה בעצמי, בטוחה בגוף שלי בטוחה שאני הפעם מצליחה. קוראת את הספר לידה פעילה עד שאני כבר יכולה לדקלם אותו- מזמנת לי בפתק את סיפור הלידה שלי. שבוע 39 +4 מגיעה לביקורת אצל הרופא נשים שלי והוא מחליט שאני צריכה לעלות לפוריה להערכת מצב. מבקשת ממנו שאין צורך והוא מתעקש. עולה ומכאן העלילה מקבלת תפנית- אני מגיעה נינוחה למיון מציינת שמעוניינת בלידה רגילה ומאותו הרגע מקבלת התנגדויות קלות מהצוות הרפואי- "הסיכוי שלך הוא רק 50%", "וואקום לא הצליח", "המבנה שלך בעייתי".

מגיע מנהל מחלקה מסביר לי את הסיכונים בלידה טבעית ואני אומרת לו תשמע הפעם אני מצליחה ובגדול. הוא אומר שהוא סקפטי למדי כי העובר כבר בהערכה קלינית 3.400 ואם יגיע למשקל של נעה אין סיכוי לדבריו להוציא אותו. מסביר לי שעד שבוע 41 אם לא קורה כלום להגיע בצום לניתוח. אני מסבירה לו ביפה שאין סיכוי והולכת הביתה חזרה. שבוע 40 +5 מגיעה לביקורת נוספת לבדוק שהכל בסדר עם קצת התקשויות- המיילדת אומרת שהתקדמתי לפתיחה 1 וחצי ושהיא יכולה לבצע לי סטריפינג- אני מתנגדת ולאחר התייעצות עם הדולה אני מבינה שאולי זו דווקא אופציה לא רעה. מבקשת סטיריפינג ואז המנהל מחלקה שוב מגיע ומנסה לשכנע אותי לקיסרי! אני צוחקת לו בפרצוף ומבקשת מכתב שחרור. בינתיים מגיעה הביתה מנקה את הרכב ומסדרת את הבית, כשהצירים מתחילים להיות יותר תכופים כל 10 דק.

 

בשירותים אני מגלה דימום ואחרי שעתיים מחליטה להזעיק את בעלי לעלות לבית חולים. אנחנו מגיעים ואכן הפתיחה גדלה מעט ל 2 ויש צירים יפים במוניטור מחליטים לאשפז אותי ואני מסכימה. עולה למחלקה ומכאן הצירים לא מתקדמים. יום שישי בבוקר מבקשת סטריפינג, מגיעה רופאה מקסימה מבצעת לי סטריפינג ותוך כדי הפתיחה עולה ל2.5-3 אני שמחה על כל ציר כואב שמגיע. עושה סיבובים בכל הבית חולים מנסה לקדם אותם, על הכדור פיזיו, מעבירה שעות בתוך המקלחת עם מוזיקה מרגיעה מה לא עשיתי אבל הצירים היו עקשנים יותר ולא רצו להיות צפופים יותר.

יום שבת בבוקר החלפת משמרת מגיעה רופאה (כלבה בלשון המעטה) אומרת לי שעכשיו אני יורדת לחדר לידה לקבל זירוז ואם לא אני צריכה לחתום לה שאם העובר מת או שאני אמות או יקרה לי משהו זה על אחריותי- אני כמובן צוחקת לה בפרצוף. בטוחה שהיא מסתלבטת עלי שככה אומרת לי, יורדת לחדר לידה מתחברת למוניטור הצירים רחוקים- שוב מגיע רופא בכיר מדבר, מלחיץ ואני שוב אומרת להם שאני מחכה להתפתחות טבעית בלבד. מגיע מוצ"ש הדולה המהממת שלי באה לבקר ואנחנו יוצאות מחוץ לבית חולים לשתות קפה ואני מספרת לה כמה אני חזקה מולם ולא אכפת לי כל מה שהם אומרים אני בטוחה שהפעם הכול ילך חלק וטבעי.

יום ראשון מגיע- בבוקר כרגיל מורידים אותי לחדר לידה מגיע פרופ' מנהל המחלקה ואומר לי שהוא פשוט לא מבין למה אני מחכה- "את כבר שבוע 41 פלוס יום ואין התפתחות ואת לא מעוניינת בזירוז או פקיעת מים. את יודעת שזה שאנחנו עושים לך מוניטור בוקר וערב לא אומר שלא יכול לקרות כלום אני מציע שנעשה זירוז לפני שנקום בבוקר ונבכה או נצטער על דברים שיכולים לקרות" אני מסרבת והוא כותב במגילה שפתחו לי במחלקה שאני שוב לא מעוניינת. עולה למחלקה ומחליטה עם עצמי שבלילה אם לא יתקדם שום דבר ארד לבצע פקיעת מי שפיר ואולי משהו יתקדם. מגיע הלילה הצירים, אותם צירים. קוראת לבעלי, יורדים לחדר לידה ושם רופאה מחליטה שרק בכיר יבצע ושארד ב6 בבוקר יבצעו מוניטור ואז פקיעה. כל הלילה לא נרדמת מהתרגשות לא מוסברת כולשהי כאילו משהו מתפתח, אבל לא.

 

יורדת בשעה 6 אחרי מקלחת ואחרי נס קפה מעורר בהתלהבות, בינתיים בעלי מגיע. במוניטור הצירים רחוקים עדין אבל אני כבר החלטתי עכשיו עושים פקיעה! מגיע רופא מקסים בודק אותי ומבשר לי "אוריה, אני רופא מאוד בגישה טבעית. אני מאוד רוצה שתלדי טבעי אבל אני מאוד לא אופטימי במקרה שלך". אני מנסה להבין מה הוא בדיוק אומר לי והפעם להקשיב למה באמת כולם נגדי. "העובר שלך לפי הערכות גדול מעבר ל 3.500 קילו. האגן שלך לפי הבדיקה שביצעתי מאוד צר והראש שלו גבוה ויותר מזה היד שלו תקועה לפני הראש. במקרה הזה במידה ואני מבצע פקיעת מים את תסיימי בניתוח חירום בגלל צניחת חבל. האופציה היחידה שאני לא ממליץ זה שתיקחי פיטוצין אבל תקחי בחשבון שיש סיכוי גבוה שתכנסי לקיסרי כי הראש לא יוכל לצאת".

הרגשתי כאילו נתקע לי סלע בגרון שמסרב לרדת. מפה אני מבינה שאין לי הרבה סיכויים ללדת טבעי והסיכונים עולים והעובדה שההיסטוריה יכולה לחזור, החלטתי לבצע קיסרי בצער רב. עולה למחלקה בלי יכולת לדבר מבכי. בכיתי כמו שלא בכיתי מימי! בעלי מתוסכל מסתכל עלי מבין את הכאב הרב- 9 חודשים של ציפייה ותקווה הולכים להסתיים בדרך שלא הייתה בכלל אופציה עבורי.

חותמת על טופס לניתוח ומתפללת בלב שמשהו יקרה. מבקשת מאלוקים שאם מגיע לי ללדת טבעי שיעשה שזה יקרה עד הבוקר. בלילה הצירים מתגברים מבחינת הכאב אבל נשארים רחוקים ומבינה שזה לא יקרה. מנגבת את הדמעות ומחליטה לא להמשיך להתאבל על זה בבוקר מתקלחת ומתאפרת (אפילו שאסור) לקראת הדייט שבו אפגוש את אהוב ליבי יוצא אלי. בעלי מגיע ומורידים אותנו לחדר ניתוח- החוויה מדהימה! אין מה להשוות בכלל מהלידה של נעה. מקבלת אותנו מיילדת מדהימה שמתנדבת בפנסיה שלה. מצלמת אותנו ומצחיקה אותנו כדי לשבור את אווירת המתח.

אני נכנסת לחדר הניתוח יחד איתה ברגל ימין. היא מחבקת אותי כשהמרדים מבצע את הזריקה הספינאלית (שבכלל לא כאבה!) מארגנים אותי ובשעה 10:00 בעלי נכנס ומתחילים בניתוח. אני מגלה שאם אני מסתכלת למעלה למנורה אני יכולה לראות את הניתוח ואני ממש מאושרת מזה!! רואה את כל הניתוח בלייב- ואז מבחינה בגוש לבנבן ומבינה שזה הפיצי שלי.. מלקחיים ופאפפפ הוא יוצא. אני שומעת אותו בוכה ומגרגר מי שפיר.

המיילדת מניחה אותו עלי ואני בעננים! מנשקת אותו ומודה לה' שהכל בסדר. לצערי אחרי 5 דק המיילדת נאלצה לקחת אותו למעלה כי הסיטורציה שלו ירדה. אני במתח לדעת כמה הוא שוקל כי העריכו אותו הרבה יותר מ3.500 . בעלי יורד מהתינוקיה כשאני כבר בהתאוששות ומבשר לי שהוא פיצקוני נולד רק 3.170.

היום מיכאלי בן חודש ושבוע תינוק מהמם. אני מנסה לא לחשוב כ"כ על הלידה כי אני נתקפת בכאב שלמרות כל מה שעברתי שם לא התעקשתי על טבעי אבל מצד שני מבינה שזה יכל להיגמר גרוע יותר כמו הלידה הקודמת. והכי חשובה זו המטרה- תינוק בריא ואמא בריאה וזה מה שהשגתי.

הוספת תגובה