מאמרים אחרונים

תגיות מומלצות

B.O.T BOT VBAC אחרי לידה אחרי ניתוח קיסרי אחרי קיסרי איכילוב אימהות איפה ללדת אפידורל אפס הפרדה אשפוז אחרי קיסרי ביות מלא בית חולים בלוגים בתי חולים גלריית קיסריות דולה דולה לקיסרי דולות הדסה החלמה מניתוח קיסרי הידבקויות היפוך עובר היפרדות בטנית הכנה ללידה הכנה ללידה קיסרית הכנה לניתוח קיסרי הכנה לקיסרי הנקה העמק הרדמה הרדמה מלאה הרדמה ספינאלית הריון הריון אחרי קיסרי התאוששות ויב"ק חדר ניתוח חוויית לידה חוות דעת חזרה הביתה טיפול בצלקת טיפולים טיפים טראומה יוגה ילד שני יעל רותם ירידת מים כאבים לאחר ניתוח קיסרי לידה טבעית לידה קיסרית לידת ואקום ליווי בלידה ליווי רגשי לניאדו לנל"ק לנלק לקראת ניתוח קיסרי מיעוט מי שפיר מלווה בניתוח קיסרי מלווה לאחר לידה קיסרית מעייני הישועה מצג עכוז ניתוח קיסרי ניתוח קיסרי אלקטיבי ניתוח קיסרי חוזר ניתוח קיסרי חירום ניתוח קיסרי טבעי ניתוח קיסרי מתוכנן ניתוח קיסרי שלישי סדנאות סיבוכים סיכונים סיכות או תפרים סיפור לידה סיפורי לידה עזרה לאחר לידה עיבוד חוויית לידה עיבוד לידה עיסוי פיזיותרפיה צלקת קיסרי אלקטיבי קיסרי חוזר קיסרי חירום קיסרי טבעי קיסרי ידידותי קיסרי יזום קיסרי מבחירה קיסרי מתוכנן קיסרי פרטי קלו קוט קרניוסקרל קרע דרגה 3 רופא פרטי שאלון חוויית לידה תינוקות תינוקייה תמונות מניתוח קיסרי תרפיה מוכוונת לידה

סיפור הלידה של הקיסר תבור

  1. דף הבית
  2. מאמרים
  3. סיפורי לידה קיסריים
  4. סיפור הלידה של הקיסר תבור

סיפור הלידה של תבור מתחיל כניראה בלידה של אחותו הבכורה לפני שלוש שנים. אז הלידה התחילה בירידת מים, לא התקדמה במשך 20 שעות, והסתיימה בניתוח קיסרי עקב האטות בדופק.

לאחר הלידה ההיא הייתי כל כך מתוסכלת, הרגשתי שבעצם "לא ילדתי", ולקח לי הרבה זמן להתגבר על הרגשות הקשים שהיו לי אחרי הניתוח, כך שהיה לי ברור שבהריון הבא אני עושה הכל כדי ללדת בלידה נרתיקית, בעדיפות לטבעית.

מייד כשנסתיימו הבחילות התחלתי להרגיש מצויין ולמעשה היה לי הריון נהדר. נהנתי ממנו ולא רציתי שהוא ייגמר. במהלכו עשיתי לא מעט הכנות לקראת הלידה שרציתי- קראתי שוב את "לידה פעילה" ואת "טבעי ללדת", שאלתי שאלות וקראתי בפורום "לידה פעילה וביתית", הלכתי שלוש פעמים בשבוע ליוגה ב"מרכז מיה" בחיפה. באותו מקום השתתפתי גם בשיעורי "ג'אהרה הריון", שזה מעיין התעמלות במים לנשים הרות.

במהלך ההריון סבלתי מכאבים בגב התחתון, ובמרכז מיה המליצו לי לנסות טיפול אוסתיאופטיה, שעזר מאוד לכאבי הגב - כבר אחרי הטיפול הראשון כאבי הגב נעלמו לחלוטין! הטיפול היה אמור גם לחזק, להרחיב ולהכין את האגן ואת הגוף ללידה הטבעית שלי. לאור הצלחת הטיפול בכאבי הגב האמנתי שגם כאן זה יועיל...

מעבר לכל ההכנות שפירטתי, רציתי גם מאוד לקחת דולה ללידה. בעצם רציתי את זה כבר בלידה של כרמל, אבל גל (בעלי) כ"כ התנגד ("אם תהיה דולה אני לא אהיה בלידה") שהחלטתי אז לוותר. אבל בהריון הזה הרגשתי שזה אפילו יותר חשוב לי הפעם, בגלל הרצון לויב"ק, וניצלתי את הנסיעה שלו לשלושה שבועות לסרי לנקה לגלישה בכדי להפעיל עליו לחץ רגשי להסכים לדולה. הוא הסכים, ויצאתי לחפש את הדולה שלי. נפגשתי עם אחת, אבל הרגשתי שאני לא אקבל ממנה את ה 100% של התמיכה שאני צריכה כדי ללדת כמו שאני רוצה, ואז פניתי לשניה, ליאה, שמייד לאחר הפגישה הראשונה איתה הרגשתי שהיא היא הדולה המתאימה לי. גל זרם עם הבחירה.

בשני הימים שלפני חג הפסח נחנו, נרגענו ונהננו. אני לקחתי חופש מהעבודה כבר מיום רביעי 13.4, וחשבתי שיש לי עכשיו לפחות שבועיים לנוח בכיף לפני הלידה. ביום שני, 18.4, ערב ליל הסדר בשעה 3:30 לפנות בוקר התעוררתי. גל היה במשמרת לילה והיתקשתי לחזור לישון. התהפכתי מצד לצד במיטה עד סביבות 4:30 , ואז הבנתי שאני כבר לא אשן יותר הלילה והתחלתי להסתובב בבית. בפועל עדיין לא היו צירים ממש, אבל היו מין כאבי בטן תחתונה עמומים כאלה. בנוסף, כשהלכתי לשירותים, ראיתי את הפקק הרירי הבניגוב. הוא היה צמיגי, ועם קצת דם קרוש. זכרתי שאומרים שהפקק לווא דווקא מעיד על לידה, אז ניסיתי לא להתרגש. בנוסף התחילו להיות לי שלשולים. הגוף שלי מתחיל להתרוקן.. בינתיים לא התקשרתי לגל אפילו. פשוט לא רציתי לשגע אותו סתם. הרי בינתיים לא היו ממש סימנים רציניים. הדלקתי בויילר כדי להתקלח קצת, ובינתיים ניסיתי לנוח קצת בסלון על הספה. כמובן שלא נרדמתי מרוב התרגשות. משהו בפנים אמר לי שזה זה.

בסביבות רבע לשש בבוקר התקשרתי לגל ואמרתי לו בזהירות ש"כניראה שמתחיל משהו" - יצא הפקק ויש קצת כאבים וגם שילשולים. 

בסביבות 7:30 דיברתי עם אחותי שגרה קרוב, והיא הבטיחה לבוא קצת להיות איתי עד שגל יתעורר. בינתיים הצירים הולכים ומתגברים להם לאט לאט. לא תיזמנתי עם שעון, אבל הם לא היו כ"כ סדירים עדיין וגם לא ממש ארוכים (לא יותר מעשרים שלושים שניות). פתחתי בקבוק יין והתחלתי לשתות כמה לגימות מדי פעם. זה היה כיף ועשה לי טוב. הצירים היו בבטן התחתונה, ממש כמו כאבי מחזור אבל יותר חזקים. כל פעם כשהופיע ציר לא יכולתי לשכב וניסיתי כל מיני תנוחות שהתאימו לי באותו רגע. קצת על הכדור, קצת על שש (זה לא היה מוצלח כל כך...), קצת בהישענות על הקיר, עם מתיחה של הידיים למעלה. זה דווקא היה טוב. ככל שהצירים התחזקו הרגשתי שיותר טוב לי בתנוחה של הישענות קדימה על הקיר עם מתיחה של הידיים למעלה ונשימות עמוקות.

בסביבות 8:30 התקשרתי לליאה לעדכן אותה בהתרחשויות. מצד אחד הרגשתי שהלידה מתחילה, אבל מצד שני לא רציתי סתם להפריע לה בערב החג, אם בסופו של דבר זה לא יתפתח ללידה.היא נותנת לי כמה טיפים ואנחנו מסכמות לדבר כשיהיה איזה שהוא שינוי.

בסביבות 9:00 אחותי מגיעה, גם היא נרגשת, ונורא רוצה לעזור. תכלס אין לי כל כך צורך בעזרה בינתים, כי הצירים עדיין נסבלים, אז אני נותנת לה לשטוף כלים (יש ערמות בכיור...), היא מנקה לי את המטבח, מכינה לי ארוחת בוקר קלה, ומצלמת אותי כמה תמונות שיהיה למזכרת (אחרי שחזרתי הביתה גיליתי תמונות ממש יפות עם בטן הריונית ענקית).

כל הזמן הזה הצירים ממשיכים, ונהיים עם הזמן מעט ארוכים יותר, צפופים יותר, וכואבים יותר. אבל עדיין ממש אפשריים. אני מנסה לשים מין בקבוק גומי עם מים חמים על הבטן בזמן ציר אבל זה לא ממש עוזר ורק מפריע לי להתרכז בנשימה. סידרתי לי גם שמיכה עם ערימה של כריות על השטיח בסלון ושכבתי עליהם בין הצירים, אבל עדיין מצאתי שקשה לי לצאת מהתנוחה הזאת בזמן ציר ולעבור לתנוחה שיהיה בה קל להעביר ציר. 

בסביבות 11:30 אחותי נאלצת ללכת הביתה (יש לה ילדים משלה והם בחופש), ולפני שהיא הולכת היא אומרת שהאזור של הצלקת מהניתוח הקיסרי הראשון נראה לה נפוח. אחרי שהיא הלכה התקשרתי שוב לליאה להתייעץ לגבי עניין הנפיחות, והיא ממליצה לי לגשת למיון כדי לבדוק את זה, רק ליתר בטחון. אני מעירה את גל, ואנחנו מחליטים ללכת למיון בכרמל, רק בשביל לבדוק את הצלקת, ואח"כ חוזרים הביתה. הולכים.

מיון יולדות בבי"ח כרמל ריק מאדם. מקבלת אותי  מעיינה, אני מתחברת למוניטור - תקין, ואח"כ - די מהר- מגיעה רופאה שעושה לי אולטראסאונד ובודקת פתיחה. הצלקת תקינה, המוניטור תקין. יש צירים כל 6 דקות, אין פתיחה, אבל יש מחיקה 60%. בגלל שאני אחרי קיסרי הם רוצים שאני אשאר אצלם, אבל אני לא מעוניינת, אני יודעת שהלידה עוד רחוקה, וחותמת על סירוב אישפוז. חוזרים הביתה.

מהרגע שחוזרים הביתה פתאום נדמה לי שהעוצמה של הצירים עולה מדרגה. יותר כואב, יותר ארוך. אני נכנסת שוב למקלחת - איזה מים רותחים! הבויילר דלק מהבוקר וגם יום חם איימים בחוץ... אני ממשיכה להעביר את הצירים ברובם בהישענות על הקיר. בשלב מסויים גל מחליט לתזמן לי את הצירים ע"י איזה אתר באינטרנט. אני אומרת לו כל פעם שמתחיל ציר, אבל קצת יותר קשה לי להגיד מתי הוא נגמר, כי הוא לא נגמר פתאום, הוא מתפוגג לו לאט לאט, ממש כמו התיאורים שנהוג לשמוע מנשים שילדו - כמו גל. בכל מקרה יוצא שיש ציר של 40-50 שניות בערך כל שלוש דקות. בשלב הזה אני כבר מתחילה לחשוב אם לחזור לבי"ח - מצד אחד אני צופה לידה איטית, והתוכנית היא למשוך בבית כמה שיותר, אבל מצד שני אף פעם אי אפשר לדעת באמת איך תתקדם הלידה, ובכל זאת יש לי צלקת מניתוח קודם.

בסופו של דבר אני מחליטה לחזור לבי"ח. 

16:00  - למרות שעברו רק שלוש שעות מהביקור הקודם שלי, אני נאלצת לעבור שוב את כל "שרשרת החיול" - מוניטור (הפעם כבר לא מסוגלת לשכב), בדיקת שתן, בדיקת פתיחה (אפס). המוניטור מראה צירים מאוד צפופים, ומחליטים להכניס אותי לחדר צירים. שם הרופאה פותחת לי וריד (לא לפני שהיא חופרת לי שעות מתחת לעור עם המחט בכדי למצוא אותו), ומביאה לי טופס ויב"ק שאני צריכה לחתום עליו (עוד טופס מלא הפחדות), שאני לוקחת על עצמי את האחריות לכך שאני מנסה ללדת וגינלי... הפעם אני לא ממש קוראת הכל, רק את עיקרי הדברים ומנסה לא לתת לזה להשפיע עלי.

נותנים לי ללבוש את הכותונת הסקסית של הבית חולים, ובהתחלה אני באמת לובשת אותה, אבל מהר מאוד אני מגלה שממש לא נוח לי בה - זה לא הולך עם המוניטור, כי צריך להרים אותה בשביל לשים אותו, אז בסופו של דבר רוב הזמן הייתי ערומה לגמרי, ומעת לעת ליאה או גל כיסו אותי במגבת שהבאתי מהבית. למרות שלי ממש לא היה איכפת להיות ערומה. זה היה לי הכי נוח.

בחדר הצירים הצוות מבקש שוב לבדוק לי פתיחה. אני שוכבת על המיטה (כמו שזכור לי מהלידה הקודמת, זה סיוט), והרופאה בודקת. פתיחה אפס, מחיקה 80%. זה לא מפתיע אותי. אצלי הכל מתקדם לאט. הרופאה והמיילדת מאוד מופתעות שאין בכלל פתיחה למרות עוצמת הצירים שיש לי. אחרי הבדיקה הזו אני עוברת לכדור פיזיו, ומתישהו כאן ליאה מגיעה. אני מעדכנת אותה לגבי עוצמת הצירים והעדר הפתיחה, והיא מבקשת ממני לנסות לחשוב מה עוצר בעדי מלשחרר ולהיפתח. אני מנחשת שהיא שואלת בעדינות אם עברתי איזו תקיפה מינית אולי, אבל לא - זה לא המצב אצלי... כניראה סתם פיזיולוגיה דפוקה.

בשלב זה היא נותנת לי טיפ חשוב לגבי איך לנשום בציר - להוציא אוויר לכיוון צוואר הרחם, וזה כל כך עוזר לי, מקל משמעותית את הכאב. רק בשביל זה היה שווה לקחת דולה! אני מיישמת את הטיפ מעכשיו והלאה בכל הצירים שיבואו. היא גם נותנת לי כמה כדורים הומיאופטיים שאמורים לעזור לפתיחה.

המיילדת חוזרת ומבקשת לחבר אותי למוניטור - שוב סיוט. המוניטור כל הזמן זז ולמרות שהדופק של התינוק מצויין הן כל הזמן רוצות שאני אהיה עם המוניטור עוד ועוד לפני שיתנו לי להשתחרר. אני מוצאת את עצמי עסוקה כל הזמן בלהחזיק את המוניטור שלא יזוז, וזה ממש מפריע לי להתמודד עם הצירים. בסופו של דבר אני מספקת להם את המוניטור שהם רצו, ונותנים לי ללכת להתקלח. אני יוצאת מהחדר עם ליאה וגל ומחפשים מקלחת. המקלחת לא נמצאה איפה שזכרתי אותה... (מוזר!), וליאה הולכת לשאול איפה המקלחות. המיילדת שולחת אותנו לחדר הטבעי שבו יש מקלחת זרמים, בשביל להתקלח (בסופו של דבר אנחנו "מתנחלים" בחדר הזה ומעבירים את כל פקלאותינו לשם). בכל מקרה אין בחדרי הלידה אף אחת חוץ ממני כך שכל החדרים עומדים לרשותי J.

בדרך למקלחת אני מרגישה שמשהו מטפטף לי מלמטה. אני רואה על הרצפה טפטוף עדין של דם, שממשיך מעכשיו ואילך. ליאה אומרת שזה מהפתיחה של צוואר הרחם (המיילדת אומרת שזה מהבדיקה של הרופאה).

המקלחת זה הדבר הכי טוב בכל הלידה הזו. אמנם היה קשה ביותר להפעיל את הזרמים ולכוון את טמפרטורת ועוצמת המים, אבל בסופו של דבר כשאלה הסתדרו זו היתה מקלחת מושיעה. כל זרם פעל על נקודה כאובה אחרת. תענוג. בזמן המקלחת הצירים היו כל כך צפופים וכואבים - ממש ציר על ציר, כל אחד יותר ארוך ויותר כואב. ואני המשכתי גם במים עם הנשימות שליאה המליצה לי. בשלב מסויים ליאה שאלה אותי מחוץ למקלחת "יש לך בכלל הפוגות בין הצירים?" אני חושבת שעניצי שכן. אבל הן היו קצרות מאוד. כשיצאתי מהמקלחת גל אמר לי שבטח אני כבר בפתיחה 4-5 לפחות (הוא לא כזה מומחה, ליאה כניראה אמרה לו את זה כשהייתי במקלחת). בכל אופן הם טעו, כי למרות העוצמה הרבה של הצירים הפתיחה הבאה שנמדדה היתה רק 1 ס"מ. כמה מאכזב.

בין המקלחת לבדיקה הזו הצירים המשיכו להיות חזקים וכואבים מאוד, ממש אחד אחרי השני. חלקם הייתי על הכדור, כשבהפסקות אני נשענת קדימה על המיטה כדי לנוח, וחלקם עמדתי ונשענתי על הדלפק שהיה בחדר.

הנקודה שבה הרופאה הגיעה וביקשה שוב לבדוק פתיחה היתה נקודת מפנה קריטית עבורי בכל הלידה הזאת. עליתי על המיטה אחרי שנגמר ציר, מתוך כוונה לסיים את הבדיקה עד שיגיע הציר הבא. שכבתי והיא הכניסה אצבעות כדי לבדוק. אני לא יודעת אם הבדיקה התמשכה מעבר לזמן סביר או שפשוט הצירים היו ממש קרובים, אבל הנה מגיע עוד ציר כואב ואני עדיין על הגב. אמרתי לה שכואב לי ושאני רוצה להיעמד, אבל היא לא הפסיקה, ובשלב מסויים פשוט לא יכולתי לסבול יותר ופשוט קמתי והסתובבתי לעמידת שש. בשלב זה כבר בכיתי מרוב כאב, ומהתחושה הקשה של חוסר הרגישות כלפי. בשלב זה היא אומרת לי "אנחנו יכולים לתת לך משהו לכאבים", ואני אומרת לה שאני לא רוצה כלום, רק שתעזבו אותי בשקט.  אני לא מבינה למה היא לא יכלה לעצור, לחכות רגע שיעבור הציר ולהמשיך את הבדיקה אח"כ. הרי זו בסך הכל בדיקת פתיחה. לא פעולה דחופה מצילת חיים. לקח לי כמה רגעים להתאושש מהבדיקה הזו ולהפסיק לבכות.

הנקודה הזו בלידה החלישה אותי מאוד, וגרמה לי להישבר ולבקש אפידורל (פתיחה 1 ס"מ). הרגשתי שאחרי החוויה הכואבת והפוגעת הזו של הבדיקה, אני כבר לא יכולה לאסוף שוב כוחות ולהמשיך להתמודד עם הצירים כמו קודם. למרות שעד לאותו רגע בהחלט התמודדתי בכבוד ואפילו לא חשבתי על אפידורל. אבל השילוב בין האכזבה מחוסר ההתקדמות בפתיחה, פלוס הבדיקה הנוראית הזו... פשוט שברו אותי. אמרתי לליאה שאני רוצה אפידורל. לא צרחתי את זה , פשוט אמרתי. ליאה אמרה לי שזו החלטה שלי. החלטתי. למרות שבדיעבד אני חושבת שאם הייתי מקבלת את החיזוק הנכון, הייתי יכולה למשוך עוד בלי אפידורל, ואני מאמינה שהוא די תקע לי את הלידה והביא אותה לאן שהיא הגיעה בסוף... אני חושבת שזו היתה נקודה של משבר, ובמקום להתאושש ממנו ולהמשיך, נשברתי וביקשתי אפידורל. אני חושבת שאם הייתי נכנסת בשלב הזה למקלחת, או מקבלת תמיכה מוראלית כלשהי, הייתי יכולה להמשיך עוד.

עכשיו כבר סביבות 22:00, המרדים הגיע די מהר. גל וליאה יצאו מהחדר, ונשארתי עם המרדים ואחת המיילדות בכדי לבצע את ההרדמה. האילחוש פעל די מהר, תוך כמה צירים כבר הייתי מאולחשת לגמרי, שכובה על הגב בלי יכולת להזיז או להרגיש את הרגליים. הצירים שהיו הורגשו כהתקשות של הבטן בלבד, ללא כל כאב. כעת יכולתי לנוח, אפילו לישון, ובדמיוני אני עדיין רואה את עצמי יולדת את בני מבין הרגליים. מידי פעם אני מחליפה תנוחה- מהגב לצד ימין, צד שמאל. אין הרבה מרחב תנועה, אבל ליאה וגל עוזרים לי לזוז.

מתישהו המיילדת הרופאה אומרת שעוד מעט יביאו לי סיר לעשות פיפי, ויתנו לי לנסות לעשות לבד לפני שיכניסו קטטר. מאוחר יותר מגיעה מיילדת אחרת עם הסיר, ומתחילה לפתוח מין שקית כזאת עם צינורית של קטטר, כמובן בלי לעדכן אותי חלילה שהיא הולכת להחדיר לי קטטר. למזלי שאלתי אותה מה היא עושה, אז היא אמרה שהיא הולכת להכניס קטטר. אני מזכירה לה שהבטיחו לי שיתנו לי קודם לנסות לבד, אז היא מסכימה, עוזרים לי להתיישב על הסיר לכמה דקות ואני מנסה. לצערי לא היתה לי שום תחושה מה אני צריכה להפעיל כדי לשחרר פיפי, וזה לא הצליח... אז בסופו של דבר כן היה קטטר, אבל לא הרגשתי כלום בגלל האפידורל.

הרופאה באה שוב לבדוק פתיחה, ותוך כדי בדיקה מעדכנת אותי שהיא עושה גירוי של צוואר הרחם (דהיינו = סטריפינג). מקובל עלי לחלוטין, אבל למה לא לדבר איתי לפני שעושים? מה אני איזה חיה ששוכבת פה וא בן אדם? איזה יחס משפיל. כאילו מה היא חושבת לעצמה, שאין לי זכות לדעת מה היא עושה לי בגופי שלי? אני לא אבין? אולי אני חלילה אתנגד? אפריע לה? עצוב.

קצת מאוחר יותר הרופאה שבה ומציעה לפקוע את שק מי השפיר, בכדי לקדם את הלידה. אני מתייעצת עם מלווי ומחליטים לנסות. היא פוקעת ואומרת שהמים קצת סמיכים (ביממה שאחרי הלידה התינוק עוד פלט שי שפיר עם מקוניום שחור, מסכן...). עובר עוד קצת זמן ואז הרופאה באה ומודיעה לי שעכשיו מכניסים קטטר לשק השפיר עם מים נקיים שיחליפו לתינוק את המים העכורים בו הוא שוחה. סבבה, מבחינתי כל מה שיעזור להמשיך את הלידה הזו כלידה וגינלית, הולך.

מתישהו ליאה אומרת שי שבחדר ריח של לידה, אני חושבת שהיא אומרת את זה סתם, אבל היא אומרת לי שהיא היתה בהרבה לידות והתעקשה שיש כאן ריח של לידה... (אז למה אני לא יולדת?!)

מרגע זה בערך ואילך מתחילים כבר להילחץ ולהלחיץ אותי לגבי המשך הלידה. השעה כבר סביבות שלוש בבוקר, הפתיחה לא מתקדמת מספיק (בקושי 3 ס"מ), הצירים נחלשו והתרחקו זה מזה (אני מניחה שבגלל האפידורל), והתינוק שלי לא מצטיין במוניטור, אני נוטה להאמין שזה בגלל המגבלות של המוניטור, ולא מצוקה אמיתית, אבל את זה אי אפשר לדעת בוודאות, והצוות לא מסתכל על שום דבר חוץ מהמוניטור הארור. אני אומרת לליאה שאני מוכנה לנסות הכל כדי לא ללכת שוב לניתוח קיסרי. היא מציעה לסובב את הרגליים בשכיבה על הצד. אז אני תופסת את הרגל הכבדה, המשותקת מהאפידורל, ומסובבת את מפרקי הירך.

הרופאה אומרת לי שאם הייתי בפתיחה מתקדמת יותר, היה אפשר עוד להמשיך לנסות, אבל היות וגם אין התקדמות וגם יש מצוקה, כדאי ללכת שוב לניתוח. אני לא רוצה. מבקשת לדחות את העניין, שיתנו לי זמן לעכל, להתייעץ, להחליט. היא מסכימה ויוצאת מהחדר. אני מתייעצת עם גל וליאה, והם אומרים לי שאין ברירה, מה לעשות, ניסינו הכל, כניראה שככה התינוק שלי רוצה להיוולד... ליאה מנסה לעשות לי משהו בכפות רגליים כדי להזיז משהו אולי, ואחרי דקה או שתיים הרופאה חוזרת ושוב מלחיצה. אני תמהה למה לא נותנים לי עוד קצת זמן, אבל הם כבר די בלחץ ורוצים ללכת לניתוח. אני מבינה בשלב זה שכבר אין לי ברירה, ומתחילה לבכות. אני לא רוצה ניתוח, פוחדת מהניתוח עצמו ומההתאוששות אחריו.

אני מבקשת שגל יהיה איתי בניתוח. לא מסכימים. מגיעות שתי מיילדות ומתחילות להכין אותי לניתוח - קטטר, גילוח, תחבושות אלסטיות על הרגליים, מחתימים אותי על הסכמה לניתוח ועוד כל מיני. אני בוכה כמעט כל הזמן.

אני זוכרת את הניתוח הראשון כחוויה לא נעימה וחוששת מהניתוח שוב. בא סניטר ולוקחים אותי לניתוח. גל וליאה עדיין לצידי, ואני בוכה. איתנו גם הרופאה (היא תנתח אותי), המרדים, והמיילדת ענת, שתהיה איתי גם בניתוח. לפני הכניסה לחדר ניתוח מעבירים אותי למיטה אחרת, והמרדים מדבר איתי קצת ומסביר שיעשו את הניתוח עם האפידורל, ואם זה לא ישפיע ואני ארגיש כאב אז יעשו הרדמה מלאה. בשלב הזה אני פורצת בבכי עוד יותר גדול. איזה חוסר רגישות. הרופאה אומרת לי שאין לי מה לפחד, כי אני כבר עם אפידורל, והוא כן משפיע עלי. אני קצת נרגעת. לפני שאני נכנסת לניתוח ליאה מנסה קצת לעודד אותי - שעשיתי כל מה שיכולתי, ושכניראה כך התינוק שלי נועד להיוולד. אני לא ממש מאמינה לזה. אני נפרדת ממנה ומגל ומכניסים אותי לניתוח.

מרגע זה ואילך אני מתחילה לרעוד בטירוף. כניראה בגלל שהעלו את המינון של האפידורל, אבל הרעידות ממש חזקות וממש קשה לי. הלסת נוקשת בחוזקה, והידיים הקשורות רועדות בטירוף, לחלוטין ללא שליטה. אני כל הזמן בוכה, ומנסה להרגיע את עצמי כדי שהאף שלי לא יהיה סתום ואני אוכל לנשום בצורה נורמלית (יש לי גם מסיכת חמצן על הפנים וממש לא נוח לנשום איתה).

בחדר הניתוח האוירה מאוד קרה ומנוכרת, כולם מתרוצצים סביביב ואף אחד לא ממש מתייחס אלי. אני כל הזמן אומרת שאני רועדת, ומבקשת שיתנו לי משהו שיעזור אבל אף אחד לא מתרגש מזה. ענת המיילדת מגיעה ואני מבקשת ממני שתהיה לידי קצת. אני כל כך צריכה מישהו שיעמוד לידי, שיחזיק לי את היד, שירגיע אותי. היא אומרת לי שהיא לא יכולה כי היא צריכה לקבל את התינוק. אבל הניתוח עוד לא התחיל. אני מתחננת שהיא תהיה איתי, היא אומרת שהיא תיכף תבוא, אבל בסופו של דבר היא לא חוזרת. אני בוכה, רועדת ומפחדת. אני גם חוששת מכאב בניתוח, בגלל מה שהמרדים אמר קודם, אז אני כל הזמן אומרת להם שאני מרגישה, והם אומרים לי לא לדאוג, שעוד לא מתחילים. למעשה באף שלב לא עידכנו אותי מתי כן מתחילים, בעצם ידעתי שהתחילו כי באיזשהו שלב שמעתי את הבכי של התינוק שלי. ושוב אני בוכה. ענת מביאה לי אותו ארוז לשתי שניות שאני אראה אותו, אני מנשקת אותו בפנים ולוקחים אותו החוצה לבעלי, ולטיפול בתינוקיה. עכשיו אני שמחה שהניתוח סוף סוף הולך להסתיים, אבל בפועל עובר נצח עד שהניתוח נגמר, וכבר כואבת לי הלסת מרוב רעידות, וכל חלקי הגוף שלא רדומים כואבים לי, ורע לי ולא נוח לי ואני בוכה להם שיסיימו כבר. אף אחד לא ממש סופר אותי שם, חוץ מאחד, העוזר של המרדים אני חושבת, שרואה שאני במצוקה, מסתכל לי לתוך העיניים ומעודד אותי. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי אבל כל כך הייתי צריכה את היחס הקטן הזה ממישהו. שוב הרגשתי כמו בן אדם. בסוף כשהניתוח מסתיים אני מודה לו על שהציל אותי ואומרת לו שהוא מלאך, אז הוא מצטנע, ואומר שלא עשה כלום, ומעביר את הקרדיטים לד"ר המרדים. אני אומרת לו שלא התכוונתי להודות לו על ההרדמה אלא על היחס שלו. היחיד שגילה יחס של כבוד ואמפתיה.

מוציאים אותי להתאוששות. שם סוף סוף שמים לב שאני רועדת, והאח שם מייד נותן לי משהו נגד רעידות,

והן חולפות בן רגע. אני שוהה בהתאוששות כשעה וחצי- שעתיים. רוב הזמן ישנה. מודדים לי לחץ דם כל 5 דקות, מוניטור ללב, מליון צינוריות וחוטים מחוברים לי לגוף.

גל מגיע בשלב כלשהו עם תמונות של הקטן באייפון. איזה חתיך. עיניים כחול עמוק. אני משחררת את גל שילך הביתה לישון, כבר איזה שש בבוקר.

בסביבות שש וחצי מעבירים אותי למחלקת יולדות, לחמישה ימים של התאוששות, כאבים, קושי לזוז, כך תנועה כואבת... אבל יש לי תינוק מקסים, שנולד במשקל 3.108 ק"ג, וכ 12 שעות אחרי הלידה הוא כבר מתחיל לינוק כמו אלוף. 

הוספת תגובה