פחד הוא חלק מחוויית הלידה

דניאל גרינשטיין נשלסקי ילדה בקיסרי חירום ומתארת את חוויית הפחד במהלך הלידה

פחד, מהו בעצם פחד? חשבתי שאני יודעת... הייתי בטוחה. 

עד אותה דקה שהרגשתי שכל העולם מתמוטט עליי, שהקירות נסגרים לאט לאט והדלתות נטרקות להן אחת אחרי השניה ומשאירות הד גדול מאחוריהן. חשבתי שידעתי, אבל בעצם לא היה לי מושג.

 שבוע 39, לידה ראשונה. הריון שעבר גם הוא בצורה לא פשוטה, שמירת הריון ארוכה ארוכה (משבוע 9). 8 חודשים של פחד שנמצא ומקנן לו שם בכל רגע נתון. 8 חודשים שבהם ידעתי שאני רק צריכה לעבור אותם וזהו. כל יום הרגיש כמו שבוע, כל חודש כמו שנה. 

והנה.... עברו להם 39 שבועות והכל בסדר!!! וצירים... ובית חולים... וירידת מים.... 18 שעות של צירים שמתוכם 15 ללא אפידורל. עייפות... תסכול... פחד מהלא נודע. כלכך פחדתי מהכאב של הלידה... 

הצירים היו בלתי נסבלים וידעתי שצירי הלחץ רק יחמירו את הכאב... 4 שעות בחדר לידה.... פתיחה 8.5... איך שהמיילדת מסיימת לבדוק ומבשרת לי שהנה... 20 דקות חצי שעה ואני אמאאאא ואני ברגשות מעורבים של אושר מטורף ופחד הזוי... תוך כדי שאני מנסה להבין שהנה זה עוד שניה פה, קורה הסיוט שלי! 

הרגע שבו הבנתי שכל הזמן הזה לא באמת ידעתי מהו פחד. 

הרגע שהבנתי שלא אכפת לי שיכאב לי למוות. הרגע שהבנתי שחוץ מהילד שלי שומדבר לא משנה יותר! 3 רופאים, 4 אחיות.... נכנסים עם בשורה... הולכים לקיסרי חירום! אין דופק כמעט, אין תזוזות.... הילד במצוקה עוברית חמורה. 2 המשפטים הכי מפחידים ששמעתי כל ימי חיי! 

מה קיסרי!? איך קיסרי!? 

עברו לי כל התרחישים בראש, באמת.... אבל קיסרי לא היה אחד מהם! 

תוך 4 דק ומיליון פרכוסים ובכי היסטרי אני על שולחן הניתוחים.... ורועדת... כלכך רועדת... השפתיים רועדות, הידיים קופצות בתנועות בלתי רצוניות ואני מגמגמת לחלוטין. מכינים אותי לניתוח... המיילדת צועקת ברקע לרופא שהראש כבר בחוץ. אני בלידה!!!! אני בלידה !!! 

הרופא מחליט לפתוח בכל זאת, פוחד שחבל הטבור כרוך ולידה רגילה רק תחמיר את המצב.... מכניסים את בעלי... הוא מחזיק לי את היד... מנסה לדבר איתי.. אני רק ממלמלת... ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה..... הוא בוכה!!! ואני כלכך מחכה שיניחו אותו עליי... אבל לא.... רצים איתו החוצה. משהו לא תקין. משהו לא בסדר!!! 

מסיימים את הניתוח מעבירים להתאוששות... והפחד? רק מוכיח לי שאין לו שום גבול! 

מחכה שיביאו את הקטן להתאוששות... אבל כלום לא קורה. אני לא יודעת מה קורה איתו. שוכבת לבד בחדר התאוששות ומרגישה כישלון. 

אני פשוט כישלון! העולם שלי צריך אותי עכשיו ואני לא שם לידו! אני לא שם! בא לי לצעוק!!! בא לי לצרוח לכל העולם!!! אני רק צריכה לראות שהוא חי, שהוא בסדר, שהוא חזק ויודע שממש עוד מעט אמא תחבק כלכך כלכך חזק ולעולם לא תעזוב! אבל אי אפשר, אני פה שוכבת עם חצי גוף תחתון מורדם לחלוטין והוא איפשהו שם.... 

רק לאחר 3 שעות בערך בעלי נכנס.... רק לאחר 3 השעות המפחידות ביותר בחיי זכיתי לראות תמונה שלו.. להבין שהוא חי, שהוא בסדר, שהוא הגיבור של אמא שלו!