עקבו אחרינולא ייאמן. הניתוח מגיע מחר. תאחלו לי שאצליח לישון בלילה.
מחר בבוקר צריך לקום ממש ממש מוקדם, לקחת את התיק שכבר ארוז אצלי בארון מזה חודשיים וליסוע לבית החולים. אני מוזמנת לשעה שבע (אפשר גם ורבע), בצום מחצות (מותר לשתות קצת מים). לפי התחזית, הולך להיות מחר יום חם מאוד, אולי החם ביותר הקיץ. אמצע אוגוסט טיפוסי. נרשם יתרון ראשון של חדר ניתוח: 17 מעלות, ללא משקעים.
לפני יומיים הייתי בטרום ניתוח במיון יולדות, שם עושים את כל הבדיקות וההכנות לקראת הניתוח כמו בדיקת דם, מוניטור, פגישה עם המרדים, אולטרסאונד ועוד. המפגש עם עוד די הרבה נשים שהולכות ללדת כמוני - דרך דופן הבטן - השפיעה עליי לטובה, לפחות באופן זמני. הרגשתי שייכת ופחות שונה מבדרך כלל. בזמן בדיקת המוניטור דיברתי עם בחורה חמודה ואופטימית שלוקחת את כל עניין הקיסרי הרבה יותר בקלות ממני ולא חופרת בשאלות כמו למה זה קרה לה, מה היה קורה אילו, האם כדאי שתתחיל לידה טבעית וכל מיני שאלות נוספות שמטרידות אותי, ואין עליהן באמת תשובה.
הלילה היה לי קשה להירדם. זה כבר כמה לילות שלפני השינה אני מאוד נרגשת, חושבת על הלידה ועל התינוקת שעומדת להיוולד, מתהפכת מצד לצד (טוב, גם בגלל כובד הבטן והקושי לנשום...) ומדמיינת את עצמי בסיטואציות שונות במהלך הלידה, לפניה ואחריה. תוהה האם אבכה ואם כן, מתי? האם אזכור להגיד לאחיות שאני רגישה לאופטלגין? האם תהיה לי בחילה בזמן הניתוח? איך ארגיש מיד אחריו - אם ארעד או יהיה לי גירוד? ומתי אראה את התינוקת שלי? מתי אוכל להניק? האם אהיה מאושרת? האם אקלוט שנגמר ההריון ועכשיו יש לי בת נוספת?
אני לא רוצה לדבר היום על השלמה, אבל הנה זה יוצא ממני בלי שליטה. לא נראה לי שאי פעם אשלים לגמרי עם כל התהליכים, האירועים והבחירות שהובילו לכך שאני יולדת רק בקיסרי. שלעולם לא אלד כפי שרציתי. אבל עברתי בהריון הזה דרך ארוכה של התמודדות עם המחשבות על הנושא הזה, ואני מניחה שאני מגיעה מחר לניתוח קצת יותר שלווה. בלי כעס. עם ראייה של היתרונות והבנה מדוע אני כאן. בשבועות האחרונים התמקדתי בלחשוב מה חשוב לי בלידה, מה אני רוצה לבקש מהצוות ומה אני יכולה לתכנן (אם כבר אלקטיבי...). והגעתי למסקנה שכל ההחלטות כמו סיכות או תפרים, לקשור או לא לקשור ידיים, באיזה בית חולים לבחור וכו' - לא באמת חשובות לי, והן לא ישפיעו על אופי החוויה שתהיה לי מהלידה. למעשה, החוויה היא מה שאני עושה ממנה. אולי זה נשמע קלישאה, וזה גם בהחלט מאוד לא פשוט ליישום - אבל מה שבאמת חשוב לי, אם כבר הגעתי לניתוח אלקטיבי בלית ברירה - זה להתכנס פנימה, להיות נוכחת בסיטואציה באופן כמה שיותר מלא ופשוט לחוות את הלידה הזאת על כל מה שמשתמע מכך, כי זו כנראה הפעם האחרונה (זה דווקא כן מתוך בחירה..).
