עקבו אחרינוהרהורים על ניתוח קיסרי, 11 שנים אחרי.
"אצלכן לא יודעים ללדת".
יש משפטים שנצרבים בתודעה ומידי פעם עולים כמו צרבת וגורמים לך לנסות לחשוב איך לבלוע אותם מחדש.
היום זה קרה לי, לכאורה ללא הקשר ברור.
אבל כן בתוך הקשר רחב של ניתוחים קיסריים. כלומר לידות קיסריות.
כלומר לידות.
זמן נהיגה הוא הזדמנות מצוינת למשפטים האלה להופיע. הם מבינים שבשבע-שמונה הדקות שיש לי עד שאגיע הביתה, אוכל להקדיש להם את תשומת הלב שהם חיכו לה, לסירוגין, מזה אחד עשר שנים.
זה היה יום חם. אפילו בגרמניה בקרבת אגם קונסטנץ (תבדקו במפה) זה היה מהימים הבודדים בשנה שבהם מדליקים מזגן.
אני הייתי אם טרייה לתינוק שני שנולד גם הוא בקיסרי כמו אחותו הגדולה. ודודה טרייה לתינוקת קיסרית שנולדה רק לפני שישה שבועות בעולם מקביל – בישראל. וזו רק תחילתה של שורת הלידות הקיסריות שהלכה והתארכה בקרב אחיותיי (7 מתוך 8 לידות. כמה זה באחוזים??).
אז אצלנו לא יודעים ללדת. לא יודעת אם לשים פה פסיק, נקודה, סימן קריאה או סימן שאלה.
אם אצלנו לא יודעים ללדת, מכאן שיש כאלה שכן יודעים, כלומר יודעות, ללדת.
כלומר, ללדת צריך לדעת. ומקובל לחשוב שהגוף יודע ללדת. שכולנו הנשים נולדנו עם הידע הזה באופן אינהרנטי. שזה מעניין בעיניי ממש. אני לא יודעת מה המחקרים בתחום הסיקו, אבל הגיוני שכמו שנולדנו עם היכולת לרכוש שפה וללמוד ללכת, נולדנו גם עם איזה ידע גופני איך ללדת. אולי מוזר לקרוא לזה ידע. יכול להיות שזה דומה יותר לאינסטינקט, כמו נשימה. אנחנו לא יודעים לנשום – אנחנו פשוט נושמים.
ובדומה לכך אנחנו לא יודעות ללדת, אנחנו פשוט יולדות.
גם אלה מאיתנו שיולדות בקיסרי, יש לנו את הידע הזה טמון בנו, רק שהוא לא ממומש. מה שמפריך לחלוטין את האמירה שאצלנו לא יודעים ללדת.
אם אתם/ן קוראים/ות את זה ואתם/ן באמת מבינים/ות בביולוגיה של התהליכים האלה, מוזמנים/ות להרחיב בתגובות. אני יודעת שאני לא מדענית.
יש נשים שילדו בלידות ואגינליות ולמרות שעברו את כל התהליך והתינוק יצא מהן בשלום – לא מרגישות שהן ידעו כיצד ללדת, או שעכשיו אחרי הלידה הן כבר "יודעות" איך יולדים. ולעומת זאת, יש כאלה שילדו בניתוח קיסרי, ולמרות זאת מסתובבות בעולם עם תחושה שהן יודעות ללדת, רק שלא היתה להן הזדמנות להוציא את הידע הזה אל הפועל.
