על האשמה

רגשות אשמה אחרי ניתוח קיסרי? אולי זה בגלל שלא הכינו אותך ללידה כפי שהיא במציאות.

[מאת: ב', חברה בקבוצת הפייסבוק של קיסר נולד, שבחרה להישאר בעילום שם]

תרגלת יוגה משבוע 13, השתתפת בקורס הכנה ללידה טבעית, שכרת דולה, קראת ספרים, הקפת את עצמך בבריכה מתנפחת, נרות, שמנים ומחשבות חיוביות... ואז... ירידת מים, האטות, פיטוצין, אפידורל, קיסרי חירום.

איזו נפילה.

את מרגישה המומה, מאוכזבת ובעיקר אשמה.

איך יכול להיות שככה נראה סיפור הלידה שלך? מה זה אומר עלייך ועל הגוף שלך? אולי בעצם לא עשית מספיק?

בעיניי, הפער הגדול הזה שנוצר בין הציפיות למציאות הוא תוצאה של הקורסים, הספרים, הכנסים, הפורומים וכל השיח בנושא הריון ולידה.

ההתמקדות של כולם היא בלידה רגילה (ורצוי גם טבעית). בקושי מזכירים, וגם זה בהתנצלות, את האופציה הכה נדירה ש"רק" 20% מהלידות מסתיימות בה -  ניתוחים קיסריים. אנחנו כהריוניות גם לא כל-כך רוצות לשמוע...
לידה טבעית הפכה לטרנד שאם את לא חלק ממנו, בקושי אפשר להגיד שילדת. זו תעשיה שלמה שסובבת סביב משהו רומנטי ויפה, אבל מנותק מהמציאות.

אני לא נגד לידות טבעיות ואני בהחלט חושבת שזה האידיאל, אבל מוכרים את זה להריוניות כמו שמוכרים דובונים ליום האהבה. כאילו שזה בהכרח תרחיש הלידה, כאילו שאין מקרים אחרים - לגיטימיים באותה מידה ושכיחים אפילו יותר, כאילו שאין גם ללידה טבעית השלכות.

המצב דומה גם לגבי "אפס הפרדה" ולגבי הנקה.
כולם מבורכים, אבל העידוד שלהם קצת יצא מפרופורציה.

הרגשתי בזה לראשונה בקורס הכנה ללידה שעברתי בהריון הראשון, כשהמנחה שאלה מי מתכוונת ללדת בלי אפידורל, מי מתכוונת לבקש "אפס הפרדה" ומי מתכוונת להניק הנקה מלאה.
רוב האצבעות הורמו לגבי כל השאלות.
כאדם רציונלי אני זוכרת שהייתי המומה.
שאלתי את עצמי, איך נשים שאף פעם לא חוו לידה יכולות להיות מעכשיו כל כך בטוחות שהן בהכרח תסבולנה צירים, שהן תהיינה מסוגלות לתפקד ברמה של אפס הפרדה ושהן תסתדרנה עם הנקה מלאה?
התשובה היא - כי חינכו אותן לזה. שאם את לא שם, את כבר מעכשיו, עוד לפני שנעשית אמא, אמא לא כל כך טובה.

מיותר לציין שפגשתי חלק מהן במחלקת היולדות. והחוויה שלהן הייתה לגמרי שונה מהציפייה. ושיברון, ודיכאון ותחושת אכזבה עצמית (כאילו משהו באמת היה תלוי בהן). ליבי נכמר עליהן.  
כי אם מישהו היה טורח להכין אותן, ואת כולנו, מספיק טוב גם לתרחישים נוספים כמו זירוז טכני ומגעיל, ניתוח חירום, ואקום, קרעים, קשיי הנקה ותפרים אחרי הלידה. אם מישהו היה אומר לנו מראש שזה עלול לקרות ושזה בסדר – ההלם ושיברון הלב אולי לא היו גדולים כל כך.

אבל זה הרי הרבה יותר רומנטי (ורווחי) לדבר על צירים ועל תנועה ועל נרות ועל תינוק שיונק מהרגע הראשון, אז למה לבלבל אותנו עם קצת מציאות?